[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אני שונא אותה, אני שונא אותה כמו שאני אוהב אותה ואני כל כך
אוהב אותה.
אני שונא אותה בצורה האכזרית ביותר שקיימת ורק בגלל שאני אוהב
אותה בצורה העדינה ביותר האפשרית.
אני מביט בה ומקלל אותה, מחשבה אחר מחשבה איך לגרום לה סבל עד
שתצרח, עד שתבכה, עד שתכעס עלי יותר משאני כועס, עד שתשנא יותר
משאני שונא.

הרחוב שקט, מעט עלים שנשרו בסתיו עוד נשארו ליד המדרכה, עליה
אני עומד. גשם דקיק יורד, מהסוג שמרטיב אותך מבפנים יותר מאשר
מבחוץ. העיניים שלי אדומות מלילה נוסף בלי שינה. בית ישן עומד
מולי, אפור משנים רבות של עמידה תחת עננים סוערים ושמש יוקדת
של קיץ ארוך. בית שלא נצבע כבר שנים עומד ומביט עלי בחזרה,
שולח לכיווני רוחות חזקות, שמכות לי בפרצוף, חונקות אותי ואת
הדמעות שלי. ואני לא מהסוג שבוכים, אני מהסוג ששומרים בפנים,
מהסוג המפנים ומחזיק בתוך עד שמתפוצץ. זה לא שלא הייתה לי
קיבולת, הייתה ועוד איך הייתה. אבל מה שלא הצליחו שנים רבות
לעשות ולאמלל, מה שלא הצליחו שונאים רבים ואנשים שסתם רצו
לקלקל... עכשיו מלא, מלא ואין מקום. אין מקום כיוון שתפוס
לגמרי ומתחלק לשניים. צד לבן וצד שחור. צד טהור וצד מקולל. לב
אחד לבן אנוש ובוא ארבע חדרים ואצלי כולם תפוסים. ואת בבניין
הישן מתעלמת ממני, כיומי כלל אינו חלק מזמנך, ואת כל זמני.

מכונית מתקדמת באיטיות מחרידה, חוצה את הרחוב האפל. השמש מזמן
לא נראתה פה. אני עומד כמו נציב קרח, נציב מלח שחטא בחט הנורא.
אהבתי אותך, אהבתי כל כך ולך זה לא הספיק. את דרשת ואני נתתי,
את דרשת עוד ואני בשמחה הורדתי מעלי כל הגנה, כל חומה, כל
שמירה ונתתי לך לחזור ולחדור עמוק יותר ויותר ככל שרצית ואפילו
יותר.
ואת המתנת. כמו נחש, את ליחשת אותי, את ליטפת אותי, את הכרת כל
פרט ופרט בי והמתנת. את חקרת את גופי, את נשמתי, את אהבתי, את
תחושתי והמתנת. את רצית בי וככל שרצית בי כך רצית אחר. ככל
שהייתי יותר שלך ואת קיבלת, כך דחית אותי ורצית יותר ויותר
מאחר. גם כאשר לא היה וגם כאשר כן. את דרשת ממני, וכאשר בכית,
כאשר דמעותיך כיסו את פני ואני סלחתי לך על כל חט שרק רצית, את
השנאת את עצמך עלי, את עזבת, את גירשת אותי. את נטשת אותי בשום
מקום וצחוקך ולעגך נשמעו היטב. עיניך הביטו בי וראו אותי
מתכרבל בפינה סופג וממשיך. ממשיך לספוג. אולם, אולם את המשכת
והצגת את כל אשר היה שלך וצחקת והיית... ואני צרחתי ובכיתי
והתחננתי ואת סירבת. את המשכת ללחוש אותי, לקלל אותי, לרצות
אותי... ואני המשכתי להיות שלך. אולם משהו השתנה בי, משהו שלא
ידעתי עד שלימדת אותי שקיים ואני בפעם הראשונה ממש חשתי בה.
בשחורה החודרת אל לבי ופוצעת אותי ומדממת אותי, רוצחת אותי
והיום היא אני.

המכונית נעצרת מעט לפני, בחור גבוה יוצא ממנה זר פרחים בידיו.
נועל את הרכב ומכסה את ראשו במעיל להגנה מפני הזרזיפים הדקים
היורדים מלמעלה. לא רואה אותי, אינו רואה את החשכה שבפני ואת
האש שבעיני. אני מביט בו מתקדם לכיוון הבניין האפור, פותח דלת
זכוכית ונעלם בפנים. אור בחדר מדרגות נדלק שם בזמן שהצל שלו
נעלם מעיני. אני ניגש לרכב שלו, רואה את התמונה שלך בפנים ליד
ההגה, צמוד ללוח השעונים. על התמונה כתוב בכתב ידיך שלך לעד
.
אני מוציא מוט ארוך מן המעיל שלי ומביט למעלה על הבניין. אור
נדלק בחדריך בזמן שאני מכה על שימשת הדלת ומנפץ אותה לרסיסים.
הזכוכיות עפות לכל עבר בזמן שהאזעקה מתחילה לפעול. אני משליך
ורד עוקצנית מלאה בדמי על תמונתך ועוזב את המקום.

אני מביט בך שוב, הפעם את כבר לא מביטה בי. הם לקחו אותי אחרי
מספר פעמים. לקחו אותי ולא אותך. לא משנה כמה פעמים הסברתי להם
מי את ולמה אני חייב לעצור בעדייך מלפגוע באחרים. הם החליטו
לקחת אותי. בהתחלה הם חשבו שאני שקט ואין צורך לתת לי תרופות
ושטויות אחרות, אפילו נתנו לי להחזיק תמונה שלך כאשר הבטחתי
להם שאהיה ילד טוב. הם לא ידעו, לעולם לא ידעו מה שקרה כאשר
יצאתי וחזרתי. רק את יודעת, התמונה שלך היא הזיכרון האחרון
שלי. אני מצטרף אליך בקרוב, אני הוא השופט, אני הוא חבר
המושבעים ואני הוא התליין. את כבר ידעת אז מה הוא גזר דיני,
ידעת על המוות כאשר הבטת בעיני בפעם האחרונה, ובכית כאשר בכל
פעם החדש נעלם מחייך.
התלוננת את, קראת לעזרה. אולם איש כבר לא האמין לך כאשר בכל
פעם ופעם מצאו אותי ישן במיטתי. איש לא ראה אותי, איש לא יראה
אותי. אני הוא השופט וגזר דינך הוא השנאה. כל חייך תחיי, איש
לא יפגע בך. איש לא יעז. הם יתרחקו ממך כמו שמתרחקים ממצורע
ואת תכירי את השנאה שלימדת אותי, את תכירי אותה טוב, את תכירי
את השנאה ואז תביני כמה אהבתי אותך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"חחחחח!!! כן,
כן, תכתוב, זה
ענק!!!"

(מתכנתים
במיקרוסופט
מנסחים עוד
הודעת שגיאה)


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/8/01 3:42
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רועי בלום

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה