אז אני מעשן את כל הסבל שגרמת לי ואני מעשן את כל הרגעים
הטובים שלנו יחד ואני מעשן כל מבט, כל נגיעה וכל מילה שלך. אני
מעשן בכל יום שעובר בלעדיך, ואני מעשן את אותו טעם מר שנשאר
בפה אחרי השיחה ההיא ואני מעשן את ההרגשה המדהימה שנתת לי
בימים ההם. אני מעשן ואני נחנק.
כן, זאת תהיה הסיגריה האחרונה, שאני אחשוב עלייך, שזה נגמר,
זאת תהיה הסיגריה המשותפת האחרונה שלנו.

כן, בטח. על מי אני עובד?! כל דבר יזכיר לי אותך. זה עושה לי
כל כך טוב להיזכר בך. איך אני יכול לשכוח אותך?! ואם אני במקרה
לא איזכר, את תמיד תבואי להזכיר לי. וזה יעשה לי טוב, כמה
טוב.
וזה יעשה לי כל כך רע, איפה את כשצריך אותך? תמיד היה נדמה,
שאת תמיד תהיי שם, אפילו אמרת את זה, אני חושב. ואיפה את
עכשיו? מבלה עם חברות... בכיף שלך... סבבה, רק סתם שתדעי, שאני
סובל כאן, וזה לא בגלל שאת לא שלי. סתם בא לי עוד כמה רגעים
כמו פעם. סתם לשבת לדבר איך החיים ואיך בינתיים, לא יותר.

טוב, הגעתי כבר קרוב לפילטר, לא רוצה להפסיק לחשוב, לא רוצה
שהסיגריה הזאת תיגמר. אני רוצה שתישאר לנצח! כמה המחשבה הזאת
עושה לי טוב? אבל כמה המחשבה הזאת תחזיר אותי אחורה? כמה זמן
אפשר לחיות על העבר?
אין ספק. ברגע של חולשה גם אני נשבר. גם לי מותר.