[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








לגילי יש פיית שיניים קצת מצחיקה. למה היא קצת מצחיקה?
תקראו את הסיפור, ותדעו.
הכל התחיל כשנפלה לגילי השן הראשונה. אבא, אמא ונונו, האח הקטן
מאד, שמחו.

"היום בלילה, לפני השינה, שימי את השן מתחת לכר ופיית השיניים
תתן לך מתנה", אמרה אמא.
"פיית השיניים?"
"כן", אמרה אמא.
"איך היא תיתן לי מתנה?"
"היא תבוא, אחרי שתרדמי, ובשקט, בשקט, שלא תרגישי, תשים לך
מתנה מתחת לכר".
"ואם אני לא ארדם, ואחכה לה?"
"לא. היא תבוא רק אחרי שתרדמי".
באותו ערב, גילי מאד התרגשה. אחרי שצחצחה שיניים, התרחצה ולבשה
פיג'מה, לא שכחה לשים את השן מתחת לכר.
אמא הקריאה סיפור וישבה חמש דקות ואחר-כך נתנה לגילי ונונו
נשיקת לילה טוב והבטיחה לבוא עוד מעט ולראות מה המצב.
"אמא", אמרה גילי.
"כן, חמודה?"
"איך פיית השיניים נראית?"
"אני לא יודעת, חמודה," אמרה אמא, "אף פעם לא ראיתי אותה."
"גם לך פיית השיניים נתנה מתנה כל פעם שנפלה לך שן?" שאלה
גילי
"בודאי" אמרה אמא והוסיפה: "כל פעם שנפלה לי שן, הייתי שמה
אותה מתחת לכר, ובבוקר הייתי מוצאת מתנה. זו תמיד היתה אותה
מתנה."
"מה זה היה?" שאלה גילי
"זה היה ספר על נדי", אמרה אמא.
"ספר על נדי?" שאלה גילי, "מה פתאום ספר על נדי?"
"כי זה מה שפיית השיניים שלי הייתה מביאה לי", אמרה אמא.
"באמת קיבלת ספר של נדי כל פעם?", שאלה גילי.
"למען האמת", אמרה אמא, "כמעט כל פעם. פעם אחת קיבלתי משהו
אחר".
"מה קיבלת?" שאלה גילי.
"פעם אחת שמתי את השן מתחת לכר וכשקמתי בבוקר הרמתי אותו ו-
אוי ואבוי!"
"מה קרה?"
גיליתי, שהפייה לא נתנה לי מתנה..."
"איך זה יכול להיות?" שאלה גילי
"גם אני התפלאתי", אמרה אמא, "וסיפרתי את זה לסבתא רותי. סבתא
רותי גם מאד הופתעה, ואמרה שזה מוזר. היא אמרה שכנראה הפייה
שכחה".
"פיית השינייים שלך שכחה להביא לך מתנה?"
"כן", אמרה אמא, "כנראה שפיית השיניים שלי (כי, את יודעת, לכל
ילד יש פיית שיניים משלו), היתה קצת מבולבלת באותו יום".
"אז מה עשית?"
"סבתא רותי אמרה לי, שלא נורא, שעכשיו צריך להתלבש ולהתרחץ,
כדי לא לאחר לבית-ספר ובטח פיית השיניים תזכר בסוף ותשאיר לי
את המתנה מאוחר יותר".
"ובאמת, היא נזכרה בסוף?"
"בטח!", אמרה אמא, "אחרי שהתרחצתי והתלבשתי, הרמתי ליתר בטחון
עוד פעם את הכר, ובאמת, מצאתי את המתנה".
"ומה זה היה?" שאלה גילי
"חבילת שוקולד", אמרה אמא.
"אה", אמרה גילי.
"לילה טוב, מתוקה", אמרה אמא
"לילה טוב", אמרה גילי, ולאחר שנייה הוסיפה: "אמא?"
"מה", אמרה אמא.
"זה לא נראה לך מוזר, שפיית שיניים מביאה שוקולד? הרי שוקולד
זה לא בריא לשיניים".
"האמת", אמרה אמא, "גם לי זה נראה קצת מוזר ושאלתי את סבתא
רותי. היא אמרה לי שבד"כ פיות שיניים לא נותנות דברים כאלה,
אבל כנראה שהפעם זה היה מקרה מיוחד".
"טוב", אמרה גילי, "אז לילה טוב".
"לילה טוב מתוקונת".
"ותבואי לראות מה המצב".
"טוב, מתוקה".
למחרת בבוקר התעוררה גילי ומיד הרימה את הכר. איזה מזל. הפייה
שלה לא הייתה כזאת שכחנית וזכרה לתת לה את המתנה עבור השן:
צמיד עשוי שרשרת עדינה מוזהבת שתלויות עליו דמויות קטנות של פו
הדב וחבריו. הצמיד היה מונח בתוך קופסה של תקליטור.
גילי מאד שמחה והראתה את המתנה לאבא ואמא. "אה", אמר אבא,
"נראה לי שפיית השיניים שלך יודעת לבחור מתנות יפות."
ואמא חייכה.
בפעם הבאה שלגילי נפלה שן, היא קיבלה מפיית השיניים שלה תיק
קטן שקוף, עם ציור של ברבי ובפנים קוקיות וסיכות לשיער, בכל
מיני צבעים.
עבור השן השלישית גילי קיבלה פנקס קטן, עם כריכה בצבע תכלת
ועפרון.
"את יכולה לכתוב בו יומן", אמרה אמא.
כשנפלה השן הרביעית, גילי שמה אותה מתחת לכר ובקושי הצליחה
להרדם מרוב התרגשות.
הבוקר הגיע, וגילי פקחה עיניים ומיד שלחה את ידה ומשכה מתחת
לכר עט בצבע אדום. היא הסתכלה עליו מכל הצדדים, ומאד שמחה, כי
היא הבינה, שזה עט מיוחד, שמאיר כמו פנס, כשלוחצים עליו.
אז היא לחצה עליו - וכלום לא קרה.
היא ניסתה שוב. העט לא עבד.
גילי לקחה את העט לאמא.
"תראי" היא אמרה "פיית השיניים נתנה לי עט מקולקל. הוא לא
מאיר", ואחרי שנייה הוסיפה, "והוא גם לא כותב".
אמא לקחה את העט.
"איך זה יכול להיות?" אמרה.
היא ניסתה אותו בעצמה. נכון. הוא לא מאיר, והוא גם לא כותב
כל-כך טוב. איזו מן מתנה זאת?
"נראה לי שגם פיית השיניים שלי קצת מבולבלת", אמרה גילי.
"יש לי רעיון", אמרה אמא, "אולי תכתבי לפיית השיניים מכתב
ותסבירי לה שהיא נתנה לך מתנה שלא עובדת ואת מבקשת להחליף.
שימי את המכתב מתחת לכר - ואל תשכחי לשים גם את העט - ואולי זה
יצליח".
גילי חשבה שזה רעיון טוב, והנה המכתב שהיא כתבה:
"לכבוד פיית השיניים:
רציתי להגיד לך תודה על המתנות היפות שנתת לי עד עכשיו.
לצערי הרב, המתנה שהבאת לי אתמול מקולקלת. אני מאד אודה לך אם
תוכלי להחליף את המתנה הזאת. פשוט הבאת לי עט שלא כותב, ואפילו
לא מאיר.
בתודה מראש,
גילי".
למחרת בבוקר בדקה גילי מתחת לכר, ובאמת הייתה שם מתנה אחרת.
פיית השיניים החליפה לגילי את העט המקולקל בקלמר פלסטיק ורוד,
ובו מספריים קטנים, סרגל משולש ומחק. לייד המתנה, השאירה הפייה
גם פתק:
"לכבוד גילי שלום רב,
הצטערתי מאד על אי-הנעימות שנגרמה לך. הדבר אכן נבע מטעות שלי.
אנא ראי להלן מתנה אחרת במקום העט. אני מקווה שתמצאי אותה
לשביעות רצונך הפעם.
בכבוד רב ובברכה,
פיית השיניים"
גילי הראתה לאמא את המכתב של הפייה.
"נו?", שאלה אמא, "האם את מוצאת את המתנה לשביעות רצונך
הפעם?"
"נראה לי שזה בסדר", אמרה גילי.
כשנפלה לגילי השן החמישית, היא שוב שמה אותה מתחת לכר. "מעניין
מה יקרה...", חשבה. חשבה וחשבה, עד ש... נרדמה. למחרת בבוקר לא
היה מתחת לכר שום דבר.
חוץ ממכתב.
"עוד מכתב מהפייה?", חשבה גילי, "בחיי, איזה פייה משונה..."
במכתב היה כתוב:
"גילי היקרה,
מזל טוב לכבוד השן שנפלה לך. לצערי, לא הצלחתי לשים את המתנה
מתחת לכר. בבקשה תפתחי את הדלת השמאלית של ארון הבגדים, ותמצאי
אותה שם.
בתודה מראש ובברכה,
פיית השיניים"
גילי עשתה כפי שהיה כתוב בפתק.
בתוך ארון הבגדים, על המדף של הגרביים, היתה מונחת מימייה
אדומה גדולה, עם רצועת פלסטיק וציור של יוגי-הו. גילי סובבה את
המימייה, והסתכלה עליה.
"נו טוב", חשבה, "צריך למלא אותה במים", והלכה לחדר האמבטיה
להתרחץ וגם למלא את המימיה במים.
אבל כשפתחה את מכסה המימייה, היא גילתה בתוכה... גופייה!
"גופייה?", שאלה אמא.
"הנה, תראי", אמרה גילי והושיטה לאמא את הגופיה והמימיה.
"בחיי", אמרה אמא ולקחה את הגופייה. זאת היתה גופיית תכלת עם
הדפס של פרפר גדול וצבעוני מקדימה. היא הסתכלה עליה קצת ובדקה
אותה.
"המממ... גופיה מאד חמודה. עוד מעט יגיע הקיץ ותוכלי ללבוש
אותה".
"כן", אמרה גילי, "אבל מי זה שם גופיה בתוך מימיה? כמעט מלאתי
אותה במים!"
"זה באמת טפשי", אמרה אמא, "טוב, נו, כבר אמרנו שהפייה שלך קצת
משונה".
עברו עוד כמה חודשים. בסתיו הבא, גילי כבר הייתה בכיתה ב'.
יום אחד הטלפון צלצל במשרד של אמא.
"אמא!" צעקה גילי מהצד השני של הקו, "סוף סוף נפלה לי עוד
שן!"
"או, יופי!", שמחה אמא, "הגיע הזמן!"
"אבל אמא", אמרה גילי, "איבדתי את השן. כשרציתי לשטוף אותה,
היא החליקה לי מהיד ונפלה לכיור בבית-ספר. את חושבת שפיית
השיניים תסכים לתת לי בכל זאת מתנה?"
"אני לא יודעת", אמרה אמא, "אבל אפשר לנסות לבקש ממנה. כשאבוא
הביתה, תזכירי לי ונכתוב לה מכתב. נסביר לה מה קרה, ואולי היא
תתחשב. בדרך כלל היא די עוזרת, למרות שהיא קצת מבובלבלת".
באותו ערב כתבה גילי עוד מכתב:
"לכבוד הגב' פיית שיניים.
אני מאד מצטערת שאין שן, בגלל שכשהלכתי לשטוף אותה מהדם, היא
נפלה לכיור. אז אני מקווה שתסלחי לי, ושבכל זאת תתני לי מתנה.
בתודה מראש,
גילי"
"זה מכתב מאד יפה", אמרה אמא.
גילי שמה אותו מתחת לכר, במקום השן.
למחרת בבוקר היא שמחה לגלות שהפייה התחשבה והשאירה לה בכל-זאת
מתנה.
"אני מקווה שזה משהו רגיל, הפעם", אמרה אמא, "ולא מוזר, או
מקולקל"..
"אוי כן", אמרה גילי, "זאת מתנה ממש נחמדה". היא הראתה אותה
לאמא: שישה מחקים קטנים בצורת פירות, ארוזים בקופסת פלסטיק
שקופה.
"הלימונים הכי חמודים", אמרה גילי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"הגודל לא
קובע"




גברת פלפלת


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/7/04 11:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קרמיט מ. לב

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה