כולי נשפכת אל
האינסוף המוגבל הזה
שלך ושלי.
דמותך המתהווה מחדש
כל יום, כל לילה
מול עיני
מרחיקה אותי
מהעצב הרגיל הזה
שכל כך נמאס
לי ממנו.
אם תמצא אותי
יום אחד
בוהה בקצה השמיים
תדע שאולי הפכתי
לאינסוף עצמו
מרוב בדידות.
איכשהו תצליח, בוודאי,
לנער אותי כמו
תמיד מהכל.
במקום ההוא אין יותר
אתה.
אני חושבת שאני אשאר
שם.
בעצם, אולי רק לאיזה זמן
קצר.
בשנייה הזאת שלפני
שעיניי נעצמות
לגמרי,
אני מצליחה לזכור
איך אתה נראה באמת.
באותו הרגע אני נרדמת
כי אתה מפחיד אותי
כירח הנמוג וחוזר חלילה
כל חודש
מחדש.
פעם סיפרתי לאמא על סיוט שלי.
היא אמרה שזה באמת
מוזר.
קצת מוזרים החלומות שלי.
מזל שאתה לא נמצא בהם.
אחרת, הם היו
נגמרים ממזמן. |
