בצעדים מהירים וזר קטן של פרחים אדומים אני נכנסת למחלקה
ושואלת באיזה חדר את נמצאת.
"עשרים ושלוש" אומרת לי הפקידה המכוערת עם השיינים העקומות
והשיער הסבוך, בטון מתנשא.
הבטחתי לעצמי שאני אהיה חזקה כשאני אראה אותך,שאני לא אזיל
דמעה אחת קטנה, כי אני חזקה, אני פשוט כזאת בכל מה שנוגע
אלייך.
כבר כמה חודשים שלא ראיתי אותך, מאז שאת מאושפזת פה, סתם בגלל
שהייתי עסוקה.
טוב טוב, לא הייתי עסוקה, פשוט היה לי נוח לא לבוא לבקר אותך
ולהתמודד עם כל המצב הזה, שכבר התמודדתי איתו לא פעם.

אני נכנסת, ואבא יושב לצידך. עייניו עייפות ומיואשות, והוא
מחזיק בידו כוס קפה.
אבא שלי שונא קפה,
שוב את משנה את כל המצב? שוב את גורמת לנו להוציא דברים
שחבויים בנו? אני שונאת אותך.
ואת לצידו על המיטה, עייניך קודרות, לא חשות, כמו שתמיד טענת.
שאת לא אוהבת אותנו, את הילדים שלך. ואמרת שזה לא באשמתך, זה
הכדורים! הכדורים. הם גורמים לך לא להרגיש!
אני שונאת אותך.
אבא החליט להשאיר אותנו לבד, ויצא להתאוורר עם כוס הקפה הגדושה
בידו.
ואני מתיישבת לידך, ומושיטה לך את הפרחים האדומים האלו, שאיני
יודעת את סוגם אפילו, שאת כל-כך אוהבת, אולי אהבת. ציפיתי
שתחייכי, שאולי תחבקי אותי ותאמרי שהתגעגעת, אבל אני מניחה
שציפיותיי היו גדולות מידי.
את שותקת, שותקת שתיקה ארוכה ומעצבנת, ורק הקול של המזגן
המזורגג הזה, זמזם בראשי כמו חבורת זבובים מזויינת.
ואני, שלא זכיתי לחיבוק ממך.
אני, שאין אמא שתתמוך בי, מגיל 14, שלא תקשיב לבעיות שלי,
ותחבק אותי ותגיד לי שהכל יהיה בסדר.
אני, שכל-כך מקנאה באלה שיש להן אמא, שנמצאת איתן בכל רגע
מכריע בחייהם, לא מרגישה שאני זקוקה לזה ממך יותר.
גיא ממלא את כל עולמי כרגע, סתם שתדעי, והוא אוהב אותי באמת,
כמו שאת מעולם לא הצלחת.
אני מלטפת אותך, סתם כדי לשאוב סימן חיים ממך, ואת נועצת את
עייניך בידי לרגע, מרימה את הסדין הלבן, מניחה את ראשך על
הכרית, ועוצמת את עינייך.
ככה? שוב?, כמה אני יכולה לנסות?! נמאס לי!
"אני שונאת אותך" צרחתי. "אני שונאת אותך". ואת רק פתחת את
עייניך באדישות, הסתכלת עלי במבט צדדי, מזלזל, וחזרת לסגור את
עייניך.
אבל אני, אני לא בוכה, אני חזקה.
החלטתי ללכת.
בתוך תוכי רציתי שתרדפי אחרי, באמת.
אבל אני מניחה ששוב ציפיותיי היו גדולות מידי.
ירדתי במהירות לאוטו, בעוד שמחשבות רצות במוחי.
אבל אני, אני לא בוכה. אני חזקה.
נזכרתי גם שלא בכיתי, שכל-כך צרחת עלי, גם שהבאת לי סטירה, גם
שביישת אותי ליד כל החברים שלי בטקס מסיבת הסיום.
אני מרגישה גודש חם בעייני, בליבי, שרק משתוקק לצאת.
ואני מניחה את ראשי על ההגה, ובוכה עבור כל הפעמים שכל-כך
רציתי לבכות, ולא הצלחתי.
"גברת תעני,גברת תעני". אוווף, אני חייבת לשנות את הצלצול
פלאפון המטומטם הזה. אבא שלי הודיע לי לחזור מהר למחלקה
הפסיכולוגית בה היא שהתה. לחדר עשרים ושלוש הוא הזכיר לי.
ניגבתי את הדמעות, בנייר טישו ישן שמצאתי במכונית שלך,שקנית
לפני כל הבלאגן הזה.
רצתי מהר לכיוון המחלקה, בחוסר ידיעה מוחלט, בעוד שהשמש כלכך
הכאיבה לי בעיינים, ואני רק המשכתי לרוץ.
נכנסתי לחדר, בהתעלמות מוחלטת מהפקידה המכוערת, והבחנתי
שרופאים רבים הקיפו את מיטתך. אבא ישב שם שבור, עם פנים
אדומות, ועיניו, שהיו קודם לכן כלכך עייפות היו מלאות בדמעות
כאב. הבחנתי שכוס הקפה המר שלו הייתה שפוכה על הרצפה.
ואת שכבת שם, עם פרצוף שלו, עילאי, אפילו עם חיוך. כשסדינייך
הלבנים מהולים בדם.
הרופא בא ואמר לנו שהוא מצטער, שההשגחה לא הייתה טובה מספיק
במחלקה, וכמו שאבא אמר, היו צריכים להעביר אותה למחלקה השנייה,
שהשגיחה בצורה טובה יותר.
ונדמה היה כי פנה אלי בכעס, על כך שהשארתי אותה לבד במצבה.

ואני, הסתכלתי עלייך.
נראית כלכך מאושרת, שאננה, אפופה בשלווה עילאית, שמעולם לא
זכיתי לראות בך.
ואני חייכתי איתך.
ולא בכיתי.
כי אני אף פעם לא בוכה.אני חזקה.

אמא אני אוהבת אותך.