"מה היית מעדיף להיות, פטיש או מסמר?" שאלתי, עיניי מדמיינות
את מבטו המופתע.
"מאיפה את מביאה את השאלות המוזרות האלה, תגידי לי?" הוא ענה
וחיוכו נשמע היטב בחושך.
חייכתי לעצמי בחזרה, בשקט, והמשכתי ברצינות הכי תהומית שהצלחתי
לסגל לקולי, מתאמצת להתעלם מדגדוגיו העיקשים על עורפי: "ומה
היית מעדיף להיות, יער או רחוב?" .
"תגידי, את עושה לי עכשיו מן מבחן אישיותי כזה? שהתשובות בו
נועדו לאבחן אם אני סוציומט או משהו כזה?".
"מה פתאום", היתממתי. אפשר לחשוב שהוא לא מתקיל אותי בכל מיני
שאלות מופרכות מן היסוד או יותר גרוע, בסיסיות וקשות להכעיס,
כל שני וחמישי. למשל, רק אתמול הוא שאל אותי מי בנה את בית
המקדש השני, ואחרי גמגומים נכלמים שנמשכו כמה דקות ושתיקה
קצרה, בה ניסיתי בכל כוחי להיזכר בקולה המאנפף של חנה, המורה
להיסטוריה בכיתה י', מדקלמת לנו את כל תולדות בית שני. רגע,
למדנו בכלל תולדות בית שני? וקולה עולה ויורד כאילו יישמה את
ההמלצות בסמינר למורים, שלא לדבר במונוטוניות על-מנת לא להרדים
את התלמידים. וכל מה שדליתי מזכרוני, אשר ככל הנראה לא מעט
חורים כבר נפערו בו, היה: "רבותיי, אני את תעודת הבגרות שלי
כבר הרווחתי ביושר. לי יש זמן". נאלצתי להסתפק בתשובה המהוססת,
"רגע, הוא היה בכלל לא יהודי, לא?". ולשמוע אותו משיב בטון
הנונשלנטי שהוא משתמש בו בכל פעם שהוא רוצה להסתיר את רגשותיו,
כלומר, בדרך כלל: "הוא התגייר וזה היה הורדוס. איך את לא יודעת
דבר כזה?"

"אז מה אתה אומר?" התעקשתי, נושפת לאוזנו: "פטיש או מסמר? יער
או רחוב?".
הוא שתק, ואני דמיינתי לי בינתיים את הגלגלים נעים לאיטם
בראשו, מגירות נשלפות ונסגרות בטריקה. דפים מתעופפים ותשדורות
טלפתיות שלו, המנסות לשווא להידפק על ראשי ולהבין מה לעזאזל
אני רוצה. התאמצתי חזק חזק, שלא לשחרר אף מחשבה החוצה. אפילו
לא בדל. שיתאמץ קצת. בסוף הוא נאנח, מלטף אותי כמו שהוא יודע,
שאני אוהבת, ומנסה להרוויח עוד קצת זמן. "תראי. מצד אחד, הייתי
מעדיף להיות פטיש, כי אם כבר מישהו צריך להידפק- אז עדיף שזה
לא יהיה אני". כמה צפוי, חשבתי בליבי. גבר מצוי. מינוס שתי
נקודות. אבל יש לך סיכוי עוד להציל את המצב. "מצד שני", הוא
המשיך, "אפשר להסתדר גם בלי פטיש ולהשתמש באבן, למשל, אבל
למסמר אין תחליף. אני לא אוהב לחשוב, שיש לי תחליף". מנסה
להיות עוד פעם פלסף, הא? לפחות שישתמש במטאפורות מדויקות.
"דווקא יש", עניתי בהתרסה, "בורג, למשל". הוא שוב השתתק, לוקח
פסק זמן, והיה נדמה לי, שאני שומעת את הלסת שלו חורקת. אז מיד
הדבקתי לו נשיקה רטובה על האף להרגיע את הרוחות והוספתי בקול
הכי מתפנק שגייסתי: "אבל לך אין" . "אין מה?" הוא שאל ושוב
שמעתי את החיוך בקולו, הפעם זדוני מתמיד. "אין תחליף" לחשתי.
הצמדתי את לחיי ללחיו והרגשתי את שרירי פיו נמתחים לכדי חיוך
רחב. שתקנו קצת ואז הוא מלמל לעצמו בווליום שאילץ אותי להתקרב
לפיו קרוב קרוב. "מצד אחד, יער זה טבע, אויר טוב ושלווה. מצד
שני - בחורף, בקור, בגשם - עדיף להיות רחוב סואן שלפחות עוברים
בו אנשים, לא ככה?".  שתקתי. עדיין נהנית מקולו המדגדג בתוך
תעלת האוזן. "נו, אז מה התשובה?" הוא שאל בציפייה, תוהה לעצמו
בוודאי אם הוא נשמע מספיק מתוחכם, או שנכשל במבחני היצירתיות
שהפלתי עליו באמצע הלילה. "זהו, שאני לא כל כך זוכרת. זה לקוח
משיר של סיימון וגרפונקל, איך אתה לא מכיר אותו? כל כך בסיסי".
הייתי חייבת להחזיר לו על הורדוס מאתמול. וחוץ מזה הגיע הזמן
שהוא ירחיב את ההשכלה המוסיקלית שלו מעבר לשלמה ארצי ו-U.2...
"אז בשיר הזה", המשכתי, מנסה ללא הצלחה לסגל לעצמי טון
נונשלנטי כמו שלו ונשמעת בסוף כמו ילדה בכיתה ג', שהמורה נתנה
לה סופסוף להגיד את התשובה שהיא כבר מתה מתחילת השיעור לדקלם,
אחרי שכבר שעה היא מצביעה כמו ילדה טובה. "הוא שר שהוא היה
מעדיף להיות יער, כי הוא קרוב לאדמה, אבל אני לא זוכרת למה הוא
אומר שהוא היה מעדיף להיות פטיש". או-קיי. אז אין פאנץ' ליין
לשאלה שלי. מי אמר, שתמיד צריך להיות? "ומה את היית מעדיפה
להיות, אם כבר מדברים על זה?" הוא שאל בטון כאילו לא יותר מדי
סקרן. "אני?", היתממתי כהרגלי, "אני הייתי מעדיפה להיות עשירה
ובריאה על פני ענייה וחולה - תמיד".