לא פעם אמרתי לעצמי כי אם היה נגזר עלי לבוא לעולם בדמות אישה,
הייתי רוצה להיות כמוה...
כשמביטים בה נדמה כי את ההשראה שנחה על אלוהים כשברא את העולם
- הוא קיבל כשהסתכל עליה:
- הפסגות המושלמות, שקוראות לך לכבוש אותן גם כשאתה יודע שחייך
תלויים מנגד.
- העיניים שכאשר אתה מביט בהן אתה מרגיש כאילו הן קורצות לך
בשובבות לצלול אל תוכן - כמו נער בטיול שנתי שמביט מצוק, מטה
אל המים הצלולים של אגם שלא ידע.
- השפתיים... מממ, השפתיים המדהימות שלה זורחות בין גומות החן
שבלחייה, גורמות לך להחסיר פעימה כשהיא מעבירה את לשונה
ביניהן. והחיוך שהן מפיקות, מעניקות לבנאדם את התחושה שהשמש
זורחת רק בשבילו.
- והגוף, שלו רק היה מחובר לזוג כנפיים נדמה היה כמלאך מתוך
ציור של מיכאלנג'לו...
הקימורים המסותתים כמעשה אומן מסמרים שערות, ומעבירים על גופך
צבא של נמלים שפוסע בלהט בשם מלכתם.

כזו היא, ושלי היא הייתה. ואני שמעולם לא קינאתי לאיש (או
לאישה) הרגשתי כמו ילד שבא לגן עם הצעצוע הכי אהוב,
אאמץ אותה אלי ולא ארשה לאף ילד לשחק בצעצוע היקר שלי...
אפילו לא קצת.
בפעם הראשונה בחיי הרגשתי כמו בן המלך שלא היה גדול, וגם אני
רציתי לשמור עליה תחת כיפת זכוכית... שלא יאונה לה כל רע.

אבל לה היו תוכניות משלה, היקום קטן מלהכיל את התאוות שבערו
בה.
היא רצתה את הכל, לטעום את כל מה שיש לעולם להציע. הייתה חייבת
לחוש בין אצבעותיה כל מה שרק אפשר, מתמכרת לריח של כל פרח,
מתענגת למראהו של היצור הדוחה ביותר.
כל בוקר היא יוצאת לעולם כאילו נולדה אתמול...
וכל לילה היא שבה אלי, מתכרבלת בין זרועותיי ומספרת את מעלליה
בשקיקה של עולל השב מביקור ראשון בגן החיות.

ואני כל כך רוצה לשנות אותה... אבל ככה אני אוהב אותה.
אולי אוכל לאהוב אותה אחרת ?

כשהייתי שואל, היא הייתה עונה ואומרת - "איך אוכל להעריך אמת
אם לא אדע כמה כואב השקר..."

וקינאתי... כבר לא לה, קינאתי בה - רציתי גם אני לטעום מהשיקוי
הזה שכל כך קסם לה,
לחוש ברוח שנישאת מקצות תבל מלטפת את גופי ולוחשת בשפות שונות
סיפורים רחוקים. רציתי להתמכר לכאב ולהתנחם בין זרועותיה.
והכל בשביל לדעת, כדי שאוכל להבין.

פיסות נייר מקושטות עופרת אפורה גילו הכל.
מכתב שמצאתי מתחת לכרית בבוקר של חורף גרם לי להבין.
האותיות חילחלו אל התודעה לאט...
הגשם בחוץ מקיש אל החלון, והדמעות שוטפות את הדף.

מבעד למסך הדמעות קראתי...


"להתעורר בבוקר כשידך נחה על בטני,
להרגיש אותך נצמד אלי כשאתה רואה שקר לי,
לחוש בנשימותיך הקצובות מלטפות את עורפי,
ולדעת שתהיה כאן גם מחר...

זה נותן בי כח לקום ליום חדש
יום שבו אתמול נעלם ומחר כלל לא משנה
זה גורם לי לרצות הכל, והכל לא מספיק
ואני יודעת שאם אמעד תהיה לי משענת
יודעת שאת פצעיי תלקק ותחבוש

זו התחושה שאתה המצוף שמחזיקה אותי מעל למים
שאוכל להתמכר לנפילה אל התהום, ותמיד אוכל למשוך בחוט
ואת חופתך תפרוש מעלי ותניח אותי בבטחה על האדמה

כשכשלו רגלי נשאת אותי למחוז חפצי, וכאבת
ידיך פילסו דרכי בין הקוצים, והיעד רחוק ממך
את המר לגמת כמו מתוק, והעצב העלה בך חיוך

בכל לילה רחצת ממני את היום שעבר
והלכלוך שסימא את עיניך עד דמעות
דמעות שהסתרת שלא אדע... וידעתי

חום אהבתך נעם לי בלילות קרים
וחשכה הסרת בזיו פניך
מפני החום פרשת מעלי את ידיך
ונשיקותיך הרוו את צמאוני

ואני יודעת שאני יכולה...
כי יש לי אותך"


אז עכשיו אני יודע... סוף סוף אני מבין
וכעסתי, על עצמי ועל תמימותי
אוחז בידי ורד, ומדמם מקוציו

באותו לילה היא שוב חזרה...
והלכלוך היה נראה לי קשה מתמיד
הריח הזר על גופה כבר לא נעם לי

ובאותו הלילה לא ליקקתי את פצעיה
באותו לילה לא רחצתי את גופה
ולא ליטפתי ברכות את לחייה

וכשסיפרה לי את את שעבר עליה
לא שמתי לב שהיא בכלל בוכה...
והיא, שכחה איך להתמודד עם הכאב
והבטתי מהצד כשכל החומות קרסו סביבה
השארתי אותה מתבוססת בדמה

אתמול אולי הייתי קדוש מעונה בשם האהבה
אבל הלילה אני לא קדוש... אבל עדיין מעונה
כי אני כבר לא אוהב אותה...