כמו שמיכה טווה את חיי.
טלאי אחר טלאי,
תפר אחר תפר:
נזכרת, מוסיפה עוד טלאי לשמיכה ותופרת.

שמיכת חיי.

תופרת ללא הפסקה,
נלחמת במחט הכל כך קטנה
שלתפור באמת מתאמצת!
אך עדיין מתקשה.
מצליחה לחדור לשכבת הבד הראשונה,
אך רק  ובלבד בהתחלה.
ואז כאילו משהו אותה עוצר,
מפחדת להמשיך,
שאולי תיזכר...

שמיכת חיי.

ככה אני טווה את שמיכת חיי,
במלחמות אין קץ,
כבר עברו שנים מהטלאי הראשון,
עם אותה מחט עקשנית שמדי פעם
מפחדת לתפור...
         
           מפחדת להיזכר...

                       מפחדת להשבר...

                                     מפחדת שוב ליפול.