הוא שהיה מלך הכיתה, שהיה מצחיק ואהוב וחשוב, שהיה מוקף בנשים
שחיכו למוצא פיו, הוא שמצא אהבת אמת.
היא לא היתה מהכיתה. לא היתה כלל חלק מכיתה. אם הייתה, וודאי
הייתה מלכת הכיתה.
הוא פגש בה על שפתו של ים, מציירת גלים ומפזרת לרוח. אני מלך
הכיתה, אמר.
היא אמרה, אני מי שאני, ומעצם אי הכרתי את הכיתה, יכול אתה
להיות לי אתה בלבד. רק אתה ואתה. קח אותי כמו שאני, או לך אל
האני שאתה. אך דע כי טיבו של זמן לחלוף, וטיבו של עולם לחוג על
ציר הזמן החולף. אם תישאר, לא תוכל לחזור אל אותה הנקודה.
מלך הכיתה אחז בידה ופסע עימה אל השקיעה.
כך עברו להם שבע השנים הטובות, ומלך הכיתה ביקש לראות עולם
ולבוא בין חברים.
היא נתנה לו את ברכת הדרך, אך אמרה לו: זכור. עכשיו אתה מה
שאתה. העולם שם בחוץ מתעתע. הוא דומה אך שונה ממה שתזכור.
נשק לה והלך.
הוא חזר אל מחוזות עברו, מדפק על דלתות חבריו. רובם עזבו,
ניתזו אל פינות הארץ והלאה. הוא קיבץ את שהצליח למצוא. מלך
שלנו, הם קראו, איך הלכת לנו. רוח גבית של שיכרון חושים ישן
סימא את חושיו.
החל שולף שפנים מהכובע, אך הם כבר מתו. ניסה לשלוף ממחטות
מהשרוול, אך התפוררו תחת ידיו.
די לנו בקסמים, הם אמרו, ספר מה נשמע, מה היה, ולמה לא שלחת
גלויה.
אך הוא בשלו, נעמד בפתחו של פאב ושר "בשבילכם אני מלך העולם".
התנודד ונפל. קבוצת אנשים ובתוכה מלך הכיתה החדש עמדו בפתחו של
פאב וצחקו בקול. החברים הישנים התפזרו, והוא קם, כואב, מביט
בזגוגית מכונית, רואה את זה שהיה מלך, עלוב ורטוב, לא יפה
וזוהר, לבד.
קם ונס, לרחוב אותו איש אינו מכיר, לדרך אותה אינו מכיר. |