תנו לי משהו עצוב. עצוב עצוב, בסיסי ביותר. לא איזה רב-אנס שלא
נשפט, או ילד שנחטף, לא בורסה מתמוטטת או פלסטינאים רעבים, תנו
לי משהו שורשי, תנו לי לאהוב ולכאוב, כדי שאוכל לשוב ולכתוב את
השמאלץ הרומנטי שלי. תנו לי סבל אמיתי, כאב לב הכי חזק שיש,
ותקבלו בחזרה שיר. תנו לי לגעת ברצפה, לחשוף עורי אל פצעי
האבן, ואז אעלה למרומים,
במילים. כאב, תנו לי כאב. ותקבלו בחזרה אהבה. ללא פשרות, ללא
סייגים, צורבת. תנו לי לחוות את הצער התחתון, שיכול לבקוע את
קליפת כדור הארץ, להציף בלבה רותחת, ותקבלו מנה שמאלץ עטופה
במילים של חול. קטנות. לא מתיימרות. של סתם אחד שאדם ונדם.
שהיה וכבר לא, שאפסו מילותיו, כי אינו עצוב יותר. גם לא מאושר.
כאילו כלום כזה. נאדה. גורנישט. נגמר. הצניחה הזו בלי מצנח, זה
יכול להרוג.
למה פתחתי עיתון הבוקר ???