רועי עמד להיכנס לחדר בדיוק כשהאחות יצאה ממנו.
"היי רועי!" היה הבזק של חיוך על הפנים שלה שישר הרצינו שוב.
"תנחומיי, איך אתה מרגיש?"

רועי היה מבולבל, היא לא הייתה מהאחיות שטיפלו בו, אבל היא
נראתה מוכרת בכל זאת. "בסדר, תודה." הוא חייך חיוך מנומס
והתכוון להיכנס לחדר כשנפל לו האסימון. "רעות! מה שלומך? כמה
זמן עבר, שש-שבע שנים?"

"משהו כזה, אני בסדר, עובדת כאן כמו שאתה רואה."

רעות הייתה קצינת הקישור של רועי, אז כשעוד הייתה חובה לעשות
מילואים. "לקח לי זמן להיזכר. איך עדי מרגישה?"

"תראה רועי, בעקרון היא בסדר. היא הגיעה עם פגיעות כמו שלך
ואותך כבר שחררו. אפשר בתכל'ס לשחרר אותה, אבל היא עדיין קצת
בהלם, ככה שהרופאים מעדיפים לתת לה כמה ימים להתאושש, ובינתיים
הביטוח הרפואי עדיין מכסה את זה ככה שאין בעיה. אבל אם אתה
שואל אותי, הרופאים עושים טעות. עדי לא צריכה לנוח, היא צריכה
שמישהו ינער אותה קצת.
רועי, כדאי שאתה תעשה את זה, וכדאי שתעשה את זה בקרוב, לפני
שההלם יתדרדר לדיכאון או שהביטוח יתחיל להציק."

"תודה רעות, אני מעריך את זה. אם עדיין תהיי כאן אח"כ, אולי
נשב על כוס קפה, נתעדכן קצת."

"בכיף", היא שוב חייכה, ורועי נזכר איך הוא היה מגיע למשרד
שלה בשביל דברים שהיה אפשר לסדר בטלפון רק בגלל החיוך הזה.
וכשהוא הסתכל עליה הולכת, הוא נזכר איך גם אז המדים עשו לה
טוב.

רועי לקח נשימה עמוקה ונכנס לחדר, עדי הרימה אליו פנים
חיוורות. הוא לקח כיסא והתיישב על הקצה קרוב למיטה שלה.
"רועי, אל תשב על הפינה, זה מביא מזל רע."

"איך את מרגישה?" תוך כדי הוא זז למרכז הכיסא וקירב אותו
למיטה.

"איך אני יכולה להרגיש אחרי דבר כזה? חרא, אני בקושי מחזיקה
מעמד."

רועי הרגיש פתאום עייף נורא, הוא הרגיש שהוא כבר היה בסרט הזה.
"עדי, זה לא סוף העולם. יש לך עוד חיים שלמים לפנייך."

"זה אולי לא הסוף, אבל זה מרגיש מאוד קרוב לשם, ואני לא כמוך
רועי. אני לא יכולה לשכוח אותה רק בגלל שהיא מתה."

"זה מה שאת חושבת? ששכחתי אותה? ממש לא. היא חסרה לי מאוד
והכאב מוציא אותי משיווי משקל. אבל לצד הכאב אני מנסה להסתכל
גם על החיובי, ששנינו יצאנו בסדר מהתאונה. החיים ממשיכים הלאה
וזה גם מה שאנחנו צריכים לעשות."

"אני יודעת שהחיים ממשיכים, אבל כל כך קשה לי להתמודד. האובדן
לקח ממני כל כך הרבה, ונשארתי עם ריקנות מפחידה כמעט, חור
שחור. אני מרגישה שאני הולכת לאיבוד, והכל נראה כל כך חסר טעם,
חסר מטרה."

"תראי, ברור שבגלל שהיא הלכה נשאר חלל גדול. אבל אני מתנחם
בזה שאת עדיין פה, וזה ממש לא מעט."

"מה זה עוזר לי שאתה פה, כשהכל השתנה? אפילו עכשיו, כשאתה
מלטף לי את הלחי זה לא מרגיש נעים כמו פעם. ופתאום החיבוק שלך
זה סתם חיבוק ולא חוף המבטחים שהוא היה פעם."
היא התרחקה מרועי ומחתה דמעה, מנסה להסתיר את זה ממנו. רועי
נשען אחורה על הכיסא, מותח את הידיים שהפכו למובטלות, מחכה
שהיא תתעשת.

"עדי, אין ספק שדברים השתנו. וברור שכשהיא לא כאן איתנו, אז
לא נרגיש אותו דבר. אבל אל תשכחי שהיא לא נכנסה לחיים שלנו
ביום שהכרנו. היית מאוד יקרה לי גם לפני שהיא הגיעה, וגם עכשיו
כשהיא הלכה. לדעת שאת עדיין פה, אפילו אם לא כמו פעם, נותן לי
הרבה כוח."
עדי לא ענתה, דמעה גלשה במורד הלחי השמאלית והשפתיים שלה
רעדו.

"טוב, אני צריך ללכת, לדאוג לסידורי ההלוויה. ואת צריכה לנוח,
כדי שתוכלי לצאת מפה בקרוב. הרופאים אומרים שאת כבר בסדר."

"אני, אני עדיין לא מוכנה." עכשיו גם הקול שלה רעד.

"עדי, גם כשתצאי מפה לא תהיי מוכנה. אין מה לעשות - צריך
להתמודד, לא לברוח. את צריכה לחשוב על מה שדיברנו. לפני שאני
הולך, אני רוצה לקרוא לך את הכתבה מהעיתון על התאונה. שתהיה לך
עוד פרספקטיבה קצת יותר אובייקטיבית."


עוד תאונה קטלנית בסוף השבוע.
רועי לוי (29) ועדי רצון (27) נשארו בחיים אבל האהבה שלהם לא
שרדה את התאונה. לאחר קשרי ידידות במשך מספר חודשים הם עלו על
רכבת הרים רגשית שכעבור שנה, במוצאי שבת האחרון, ירדה
מהמסילה.
רועי ועדי הועפו לכיוונים שונים, וסבלו ממכות יבשות בלבד.
האהבה שלהם, לעומת זאת, ספגה פגיעות פנימיות קטלניות ומותה
נקבע על ידי רופא צוות מד"א שהגיע למקום.
מועד ההלוויה עדיין לא פורסם.