אני פה על החוף יושב על החול מתחת לשמשייה הישנה, החלודה.
מתבונן בשקיעה, בגלים, באין סוף, נזכר באותו יום לפני שבע-עשרה
שנה.
שגיא בא ואמר "בוא ניסע" והלכנו. צייתי בשקט. עזבנו בחיפזון.
נכנסו למכונית הסוזוקי הישנה שלו. הצבע האדום הבוהק שבו היא
נצבעה בשנית כבר החל להתקלף ולחשוף את הצבע המקורי שלה- לבן
דהוי.
התיישבתי מאחור, שגיא התיישב מול ההגה והתחלנו לנסוע.
מוחי התפוצץ משאלות אבל שתקתי. אם יש משהו שלמדתי בבית זה לא
לשאול שאלות.
ישבתי שם, עם כובע ה'ראפר' שלי, מביט דרך החלון על רחובות
תל-אביב, ברקע התנגן שיר של 'היהודים'. אחי תופף על ההגה בקצב
השיר וזמזם לעצמו בשקט.
הוא תמיד נהג לזמזם בחוף, כשהיינו קטנים, שקעתי בזיכרונות....
כשאחי, שגיא, היה בן שש אביו מת או ליתר דיוק נעלם בנסיבות
מוזרות, אף פעם לא דיברו על זה - חוץ מהפעם שבה שאלתי אותם.
באותה פעם גם הובהר לי שהנושא הזה לא יעלה שוב.
אמו של שגיא התחתנה בשנית עם זוהר, אבי, ואז אני נולדתי, כך
שלמעשה אני ושגיא אחים למחצה.
עשר השנים הראשונות בחיי היו נפלאות, היינו משפחה מאושרת, אבי
עבד בחברת היי-טק גדולה ואמי הייתה סייעת בגן ילדים בשכונה.
תמיד הרגשתי ששגיא קצת מרוחק מאיתנו, לא שייך.
הוא מעולם לא פגע בי או העליב אותי, אבל גם לא נתן לי להרגיש
שאני אחיו - אלא רק מישהו שחולק איתו חדר. לאבי הוא התנהג
בקרירות יוצאת דופן והתחמק ממנו בכל הזדמנות אפשרית . אימא
טענה שזה רק משבר מתמשך של גיל ההתבגרות, אני חשבתי שהוא פשוט
לא מחבב את אבי במיוחד, ובעצם, זה לא היה אכפת לי.
המצב התדרדר כשהייתי בן אחת-עשרה .
אבי פוטר מהעבודה.
אני זוכר את היום כאילו זה היה אתמול.
הגעתי הביתה בסיום הלימודים, הייתי לבד- כרגיל. שגיא הסתובב עם
חבריו במטרה לחזור כמה שיותר מאוחר הביתה - אף פעם לא הבנתי
למה - אמי ואבי עבדו עד אחרי-הצהרים.
התחלתי להכין להם ארוחת צהרים כשפתאום הדלת נפתחה ואבי עמד
בפתח. רצתי לחבק אותו אך הוא הדף אותי והתיישב על הספה.
"גלעד תכין לי קפה" הוא ביקש.
"מה קרה? למה חזרת הביתה כל-כך מוקדם?" שאלתי.
"אמרתי, תכין לי קפה!" הוא צעק.
הוא מעולם לא צעק עלי קודם, לפחות לא ככה.
דמעות עמדו בעיני אך עשיתי את מה שאמר. הרתחתי מים, הדמעות
ערפלו את ראייתי. הרמתי את הקפה בזהירות וצעדתי לסלון, הדמעות
עדיין מערפלות את ראייתי. מעדתי על שולי השטיח ושפכתי את הקפה
על מכנסיו של אבי.
"ילד טיפש" הוא קרא ודחף אותי לאחור. נפלתי על פינת השולחן.
"לך לחדר!" הוא צעק.
בשארית כוחי ברחתי לחדר ביבבות, זרקתי את עצמי על המיטה
וכיסיתי את פני בכרית.
ציפיתי שכעבור עשר דקות לכל היותר הוא יכנס בדלת ויתנצל, אולי
אפילו יספק הסבר על התנהגותו - אבל זה לא קרה, מה שסיפק לי
סיבה לפרוץ ביללות בכי מחודשות.
כנראה שבשלב מסוים נרדמתי, כי כשהתעוררתי שמעתי צעקות מהמטבח -
אמי ואבי רבו, כנראה בנוגע אלי.
הוויכוח נפסק ברגע שהופעתי בדלת.
"מה קורה כאן?" שאלתי.
"שום דבר חמודי" ענתה לי אמי
"שגיא קח את גלעד לטייל"
שגיא, שגם בא לבדוק מה מקור הצעקות, הנהן "בוא" הוא אמר לי
ויצאנו.
"לאן הולכים?" שאלתי.
הוא שתק.
"מה קרה לאבא? למה הוא כעס היום?" .
משלא נעניתי שוב בתשובה, הבנתי ששגיא כנראה לא מעוניין לדבר
עכשיו ושתקתי.
הגענו לים, התיישבנו על החול והבטנו בשקיעה. לקחתי מקל והתחלתי
לצייר מפלצות ושדונים על החול הלח, גיליתי שאני דווקא די טוב
בזה. שגיא התיישב לידי והחל לשרטט רישומים משלו, מזמזם תוך כדי
מנגינה לא מוכרת. כך ישבנו כחצי שעה בערך, שותקים.
"זוהר פוטר ,בגלל זה הוא התייחס אליך ככה היום"
אמר שגיא בפתאומיות, שובר את הדממה.
"פוטר? למה?".
"לא יודע, קיצוצים אני מניח" אמר ולאחר שתיקה קצרה הוסיף
"אני ממליץ לך לא להיקשר אליו כל-כך , זה יכול להסתיים רע.
הוא עצבני עכשיו, זה יעבור לו, אבל בינתיים שמור ממנו מרחק"
הבנתי למה שגיא מתכוון. כשאבא שלי היה עצבני הוא בדרך-כלל לא
שלט במעשים שלו.
שגיא הביט בשמש שכמעט ונעלמה לגמרי באופק, הבטתי בעיניו
הכחולות ששיקפו את הגלים ולאחר, במה שכתב בחול.
"מי זאת אורטל?" שאלתי בחיוך.
"זה לא עניינך" הוא ענה בקור, ומיהר למחוק את הכתובת מהחול.
כעת היה תורי להביט בשקיעה הנעלמת שהשאירה אחריה שובל אדמדם.
בשעה הבאה, כל מה שעשינו היה להאזין לרחש הגלים ולחריקות
השמשייה המטה ליפול שלרגליה ישבנו ולהתבונן באופק.
"אני חושב שאפשר לחזור הביתה עכשיו" אמר שגיא, וקם מבלי לחכות
לתשובה.
נעמדתי, ניערתי את החול מבגדי והלכתי בעקבותיו.
שגיא טעה.
עברו מספר חודשים ואבא שלי לא מצא עבודה, מצבי הרוח שלו החמירו
והתקפי הזעם שלו הופיעו לעיתים יותר ויותר קרובות. התחלנו
להצטמצם-עבודתה של אמי הספיקה רק בקושי לכיסוי ההוצאות ולאט
לאט יצאתי מהבועה בה הייתי שרוי כל שנות ילדותי, והתחלתי להכיר
במציאות.
אמי ואבי רבו בלי סוף עד שנוצרה בי ההרגשה שהם רבים על כל דבר
קטן, שבעבר כלל לא הייתה לו חשיבות - כאילו הם רק מחפשים סיבות
לריב.
בכל פעם שהיו סימנים לתחילת ריב, לאמי היה שגור משפט קבוע בפה-
'שגיא קח את גלעד לטייל'. עם הזמן כבר היינו כבר בחוץ לפני
שהיא הספיקה לפצות את פיה.
תמיד הלכנו לים, כותבים בחול, מביטים לשקיעה, מקשיבים לגלים,
מדברים.
דיברנו על כל נושא קיים - סרטים, כדורגל, מחשב, בנות ואפילו
בית-ספר. על כל נושא קיים פרט להורינו.
עברה שנה מאז ואבי כבר וויתר על הניסיון להשיג עבודה. הוא רק
ישב בבית , מול הטלוויזיה, השלט ביד אחת ובקבוק בירה בידו
השנייה, פיצוחים מפוזרים על השולחן והשטיח. הוא ישב שם, מחכה
למנת הצעקות היומית מאמי, מכין את עצמו לקרב-חצי שיכור.
שגיא כבר הלך לצבא, השאיר אותי לבד במערכה - בזמן שהוא הלך
לקרב אחר לגמרי.
התחלתי להסתובב ברחובות אחרי בית-הספר, במטרה לחזור כמה שיותר
מאוחר הביתה. עכשיו הבנתי את שגיא.
הבנתי כמה לא נעים לחזור למקום בו אתה מרגיש רע, מרגיש לא
שייך.
הלכתי לעיתים קרובות יותר לים. הים הזכיר לי אותו. את עיניו
הכחולות והאין סופיות. הוא תמיד היה שם-מישהו שיכולתי להיאחז
בו ועכשיו הוא הלך.
איבדתי תקווה. התחלתי לעשן-אמרו לי שכך איהנה, ובעצם כל דבר
שעזר לי לברוח מהמציאות התקבל אצלי בברכה.
באחד הימים, כשישבתי בפינת העישון בחצר בית-הספר חבר שלי,יוגב,
קרא לי לצד.
קיוויתי שימהר, ההפסקה החלה לפני חמש דקות וקיוויתי שיישאר לי
זמן לעשן סיגריה נוספת.
"מה קורה?" שאלתי.
"יש לי משהו להציע לך" הוא ענה לי.
"מה?"
"חומר חדש, חבל על הזמן, תרגיש נפלא, הנה קח" יוגב הראה לי
שקית קטנה עם חומר לבן, דומה לאבקה.
"בשבילי?" שאלתי, ידעתי מה זה החומר הזה והתפלאתי מאיפה היה
ליוגב כסף לקנות אותו.
"גלעד! גלעד!"
הבטתי לראות מי קורא לי וראיתי את שגיא.
הוא נופף לי בשמחה, עיניו היפות מכווצות בחיוך.
הוא עמד שם עם המדים, פורש את ידיו לקראתי.
"אחר-כך" מלמלתי ליוגב ורצתי לחבק את שגיא.
"בוא" הוא אמר לי "הולכים".
לא שאלתי שאלות, רק שמחתי בלבי על הסיבה המוצדקת להפסיד יום
בבית-הספר.
היה יום שישי בבוקר-החוף היה ריק מאנשים. התיישבנו תחת השמשייה
הרגילה ודיברנו-כרגיל.
אחר-כך הלכנו לאכול באחת המסעדות על החוף.
חזרנו הביתה בשבע וחצי. נכנסנו באמצע ריב.
כשפתחנו את הדלת הקולות השתתקו.
אבי ואמי הסתכלו עלינו לרגע. אמי רצה אל שגיא וחיבקה אותו,
ואבי התיישב על הספה בכבדות.
אחרי ששגיא שכנע את אימא שלנו שכבר אכלנו ארוחת ערב, הוא הלך
לחדרו לישון ואני הלכתי לחדרי לשחק במחשב. כעבור שעתיים בערך
התחילו שוב צעקות. לא הצלחתי לשמוע על מה היה הריב, אך הוא
נמשך זמן רב והיה קולני במיוחד. כעבור שעתיים בערך הצעקות
נפסקו. נשמע קול חפצים נשברים, טריקת דלת ודממה. 'ייתכן שאבא
עזב את הבית?' שאלתי את עצמי בלב. חיכיתי בחדרי חמש דקות לוודא
שהצעקות לא מתחדשות ופניתי לעבר הסלון. העדר הנחירות של אבי,
שבדרך-כלל נרדם לאחר כל ריב, חיזק את השערתי. אך משום מה נעדרו
גם קולות התייפחותה של אמי. זה הדאיג אותי אך סילקתי דאגה זו
במהרה מליבי, אולי היא ישנה, או צופה בטלוויזיה.
העליתי השערות רבות בנוגע למה שהורי עושים כעת, אך אף אחת מהן
אפילו לא התקרבה למה שנגלה לעיני כשהגעתי לסלון.
אבי שכב שם, על הספה הרגילה בסלון, עיניו מקובעות במקום כלשהו
בתקרה, מת.
חתך עמוק נחתך לרוחב צווארו, כנראה בסכין מטבח שנחה על השולחן
מכוסה בנוזל אדום סמיך, אותו נוזל זרם כעת מצווארו של אבי בקצב
קבוע, מכתים את הספה, יוצר שלולית בתחתיתה. צרחתי, צרחת בעתה
מלווה בבכי ודמעות. נפלתי על ברכי, רוכן קדימה, מקיא את נשמתי
על השטיח הבלוי לנוכח המראה המזוויע. שמעתי את צעדי הריצה של
שגיא לאורך המסדרון,הרמתי את ראשי בקושי כדי להביט בו.
הוא הסתכל עלי "גלעד מ-" המילים נעצרו בפיו כשהביט באבי במין
תערובת של הפתעה והשלמה עם המצב.
הוא נאנח "לא שוב" הוא מלמל.
הוא פנה אלי "בוא ניסע" , לא חשבתי-רצתי לחדר, ארזתי כמה
בגדים בתיק והלכנו.
ועכשיו אני כאן, במכונית. רחובות תל-אביב נעלמו כבר מן העין
ואת מקומם החליף נוף החוף והים. הייתי ממש עייף, אך לא העזתי
להירדם, הבטתי בשגיא.
לראשונה בחיי הרגשתי באמת שיש מישהו שאני יכול לסמוך עליו,
מישהו שאני אוהב .
"לאן נוסעים?" שאלתי.
"לא יודע" שגיא ענה לי, קולו היה צרוד משום מה.
"איפה אימא?" המשכתי.
שגיא שתק, כשוקל את תשובתו אך בדיוק כשפתח את פיו לענות הגיחה
משאית ממולו.
"אלוהים" הוא צעק והסיט את ההגה בחדות שנייה מאוחר מדי, המשאית
התנגשה בחוזקה בצד המכונית, בצד הנהג. היא גלשה כמאה מטר על
הכביש והתהפכה על הצד.
שגיא מת.
מאז המקרה הועברתי למשפחה אומנת, משפחה טובה. חייתי חיי
שגרה-רק בשביל הקיום ותו לא. לים לא התקרבתי יותר.
הזמן כאילו עצר.
באחד הימים, לאחר שכנוע נמרץ של אמי החורגת, בטלפון, הלכתי
לסרט 'טיטניק', זה , יותר מכל דבר אחר, היה הדבר שניער אותי,
שהחזיר אותי למציאות של לפני שבע-עשרה שנה שהוקפאה, למציאות של
היום שעדיין חיה ונושמת.
למחרת הגעתי לים.
השמש כבר שקעה, הים השחיר, נעמדתי, ניערתי את החול מבגדי, כבר
לא היה לי מישהו ללכת בעקבותיו. חזרתי לבד הביתה, חזרתי לבד
למציאות.
עכשיו אני יכול להמשיך בחיי, נפטרתי מהמועקה.
'עכשיו טוב , מלמלתי לעצמי, 'עכשיו טוב'.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.