[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אני חיה בעיירה קטנה בשם "עמק-אביב", אשר כונתה גם "עיירת
האורות והצבעים", שם שרוב אנשי העיירה מתנגדים לו בתוקף.
אורות? אנחנו?!
נכון, מקים העיירה ודורותיו ממש אהבו אורות, מנורות וכל מה
שנכלל בכך, ויש כמה בתים שעדיין ניתן לראות עליהם שלל מנורות
דולקות בכל לילה, אבל זמנן כבר עבר. כמה מזקני הכפר טוענים
שחשוב לשמר את החזון של מקים העיירה ושל חלוצי ההתיישבות.
לדעתי הם מוזרים. כמה כבר אפשר לאהוב מנורה? פריקים.
גרתי בבית רגיל, צבוע בצבע כתום-אפרסק מבחוץ, צבעוני-זעקני
מבפנים, ועם הרבה משחקים, הורים גרושים, ריבים על מזונות
ואישיות דפוקה.
כמו שאמרתי, בית רגיל.
כשגדלתי, כבר הבנתי שהבית שלי לא כל-כך רגיל כמו שחשבתי כל
שנות ילדותי.
למשל, הוא היה הבית היחיד בעל קומה אחת בכל העיירה הקטנה שלנו.
וגם הבית היחיד, שהיה צבוע בצבע כתום-אפרסק.
היו בתים כתומים, אך כולם היו צבועים בכתום-מישמש או
בכתום-תפוז, אף לא אחד בכתום אפרסק.
חברה שלי גרה בבית ממול, צבוע בסגול-שזיף. עשינו הרבה שטויות
ביחד.
יום אחד הגיעה לעיירה שלנו משפחה חדשה, שהתמקמה בבית סטנדרטי,
צבוע בכחול-שמיים. משפחה זו לא הייתה מחובבי גווני המים השונים
והיא צבעה את ביתה בצבע צהוב-עכבר, צבע אשר הוחרם על-ידי
השלטונות לפני זמן רב בשל ההתאמה הלא מקובלת שבו וההסתייגות של
ראש העיר המכהן מעכברים. כולם תיעבו את המשפחה הזו. אחרי שנה
הם עזבו .

גרתי עם אימא שלי, יצור מוזר בלבן. תמיד טענתי, שהיא נהגה בי
ביד חופשית מדי. אך היא דחתה טענה זו וטענה מנגד, שילדים נולדו
חופשיים וצריך לתת להם כמה שיותר חופש לפני שהם נכנסים לגבולות
של החברה האזרחית ושל חוקי המדינה.
כשהייתי בת חמש-עשרה, היא התעוררה מן החלום בו היא שהתה. אך זה
היה כבר מאוחר מדי. על החופש שלי אני לא אוותר עכשיו.
עשיתי כמה דברים במסגרת הגבולות החופשיים שלי, שכנראה חצו כמה
מהגבולות החדשים שהיא החליטה להציב לי, ונקראו כעת "עבירות".
אני לא חושבת כך. לפרוץ לחנות צבועה בשחור זו עבירה? הרי חנות
בצבע כזה ממילא לא תעשה רווחים. היא מסומנת מהיום בו נבנתה
ונצבעה בצבע הנוראי הזה. בהתחלה, היו אנשים שחשבו שזה יפה, אך
לאחר השמועה, שדאגתי להפיץ, והכתובות שריססתי על הקיר
(בלבן-שמנת, כמובן), אף אחד כמעט כבר לא קנה שם. ובכל זאת,
בעלת החנות התעקשה להחזיק בה במצבה ולא לצבוע אותה מחדש ולכן
לא נותרה בידי כל ברירה ונאלצתי לפרוץ אליה (עם חברתי, שתמכה
בדעתי) ולשדוד אותה.
כלל לא התפלאתי כשאמי הודיעה לי למחרת, שהיא שולחת אותי
לפסיכולוגית לנוער, שהתגוררה בעיירה. כמובן שהיה מן הראוי
להתווכח איתה ולהזכיר לה את הגבולות הפתוחים, שבהם נהגה בי
בילדותי, ושאני במצב הזה באשמתה. וכמובן שהפסדתי בויכוח.
הורים.
הייתי כבר אצל הרבה פסיכולוגים. כשההורים שלי התגרשו, הם
התעקשו לשלוח אותי לכמה כאלה. אחרי הפסיכולוג השלישי כבר הכרתי
אותם וגיליתי, שכל מה שצריך לעשות כדי שהם יהיו מרוצים, זה
להצדיק את כל מה שהם אומרים, להראות להם שמצטערים (אם עושים
משהו רע) ולזרום. אם לא עושים את זה, הביקורים יכולים להימשך
ולהימשך וזה כבר מתחיל לשעמם.

הגענו לבית של הפסיכולוגית. וילה לבנה בתוך ים הצבעים בעיירה
הזו הופכת לחריגה אפילו בלי להתכוון לכך. שגרתי, אך יוצא דופן
באופן אירוני.
טעם מוזר.
דפקתי בדלת העץ, עליה היו מגולפים נחשים מלופפים אחד סביב
השני. פתח לי את הדלת נער בערך בגילי, ג'ינג'י עם עיניים
חומות, ריבועים בבטן ובעל הבעה זעופה, משום מה. חתיך.
הוא הוביל אותי לחדר, שהכיל שתי ספות עור שחורות והלך לשחק
במחשב.
החדר דמה באופן מפחיד לעיצובו החיצוני של הבית, אך מולא
בתמונות עליזות, לכאורה, כדי לטשטש זאת.
נו טוב, אני במילא לא אוהבת ג'ינג'ים.
הפסיכולוגית הזמינה אותי לשבת. צנחתי על ספת העור שממולה.
היא חייכה אלי חיוך מזויף, בעיניים מכווצות שזועקות 'הוציאו
אותי מכאן!'
. היא עוד לא שמעה.
היא ממשיכה לחייך. בטח אמרו לה, שחשוב לחייך. זה מקל על
האווירה. הם טעו. היא יודעת את זה, אבל ממשיכה לעקוב אחר
ההוראות, כמו בובת סמרטוטים קשורה בחוטים, מוחזקת על-ידי הרצון
להוכיח את עצמה.
הלווווו, אני בבעיה כאן, הפסיקי לחייך. אבל בעצם, אם לא
תחייכי, איך תחזיקי את עצמך ולא תיקחי ללב, איך תשרדי?
סוף סוף היא התחילה לדבר בקול גבוה ולא החלטי, שואלת אותי את
השאלות הרגילות.
עניתי לה, מה שהיא רצתה לשמוע. לכאן, אני כבר לא אחזור יותר.

אני חופשייה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
במה עומדת לרכוש
את כל המניות של
מיקרוסופט

אחד שמפיץ
שמועות ולכן
מפטרים אותו
מהבורסה בתל
אביב


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/7/04 14:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נטע שביל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה