מעבר להרים השחורים ישנו אגם כחול ובו אי זהוב עם עץ ירוק, ועל
העץ קן של ציפור לבנה ובתוכו ביצה עשויה אבן ספיר טהורה. את
הביצה הביא מארץ הפיות לפני שנים רבות מספור נער אחד, שאת
סיפורו כמעט אין איש זוכר עוד.

משכבר הימים יצאה אחת מנסיכות ארץ הפיות לרחוץ בגפה בבריכה בלב
היער, לו אנו קוראים כיום "יער הרוחות המקוננות"; ובשעת מעשה
שזפו אותה עיניו של צייד אחד מבני האדם, ולבבו יצא אליה והוא
שכח את צידו וקרא לה, אך היא נמלטה מפניו. הצייד רדף אחריה עד
רדת הלילה, אך היא הייתה מהירה ממנו והוא איבד אותה; אלא
שבמרוצתה נשמט מעל צווארה תליון החותם המשמש למעבר בין ארץ
הפיות לבין עולמנו-אנו, והיא לא הרגישה בזאת אלא כשביקשה לשוב
לביתה. במשך ימים רבים ניסתה למצוא את החותם עד שגבר עליה
יאושה, ואז נשאה קולה בקינה גדולה שנשמעה עד למרחוק והעניקה
ליער את שמו; ואת אשר עלה בגורלה לאחר מכן לא ידע איש.  

ברבות הימים נסוג גבול היער, ובקרבת אותו מקום הוקם כפר קטן של
עובדי אדמה, אשר תושביו היו שולחים את ילדיהם ללקט פטריות
ביער; כך קרה שאחד מהם, ילד בן שש ושמו תום, נבר בערמה של
רקבובית ומצא מעין מטבע כסוף, קטן ומבריק. בו ברגע שנגע במתכת
נשמע קול צחוק צלול ושירה מתוקה מבין העצים, ותום זנח את
עיסוקיו והלך אל עבר הקולות, עד שמצא עצמו לפתע מול גשר אבן
צר, שהתקמר מעל נהר רחב ומהיר-זרם שמימיו צלולים ועמוקים; ואף
על פי שידע היטב כי אין נהר ביער טיפס תום על הגשר וחצה אותו;
והנה לפניו גשר נוסף, עשוי עץ. גשר העץ נמתח מעל נהר של אש
בוערת, אדומה וכתומה, אך האוויר היה קריר והגשר נראה איתן,
ותום חצה גם אותו; מצדו השני נמתחה רצועה רחבה של עשב קמל,
ואחריה תעלה אדירה, ישרה כסרגל, שחצתה את המישור מאופק אל
אופק; כשביקש תום לשבת על שפת התעלה ולשלשל את רגליו לתוכה
גילה כי היה זה גם כן נהר, שרוח עזה נשבה בו ללא הפסק; ואך
בקושי הצליח להיאחז בשורשים שעל הגדה בטרם ייסחף. מבוהל ומפוחד
נרתע תום לאחור והביט סביבו; והנה גשר שלישי, עשוי אד כגון
הערפל; וממרום הגשר נפרשה לנגד עיניו ארץ יפהפייה, מוריקה,
ועננים לבנים עדינים שטו בשמיים תכולים כאבן חן; מולו, בין
גבעות נמוכות עטורות דשא מטולל ופרחים, שיחקו כמה נערות לבושות
לבן ורקדו לקול חליל, ושרו וצחקו.  

תום התקרב אל הנערות, והן נרתעו ממנו בתחילה; אך אחת מהן, זו
המנגנת בחליל, אותתה לו לבוא ולשבת לצדה, והחלה לנגן מנגינה
חדשה; ותום השתרע בגבו אל הדשא הרך והביט בעננים החולפים, ושקע
כל-כולו בצלילים ובשיר ובצחוק; ורק כעבור זמן שנראה לו כמו נצח
התעורר פתאום וגילה, שהנערות נעלמו כולן, והשמש נוטה לשקוע.
הוא קם בקפיצה ורץ חזרה מהר ככל שנשאוהו רגליו, חצה את שלושת
הגשרים והגיע אל היער; ושם גילה כי השמש עודנה באמצע השמיים,
כפי שהייתה כשמצא את המטבע; ותום הבין כי מוטב לו לשמור את
הדבר בסוד. על כן חזר לביתו והעמיד פנים כאילו מאומה לא קרה.


וכך היה הדבר בימים שלאחר מכן. בכל הזדמנות ובכל אמתלה היה תום
יוצא אל היער, ושם היה חוצה את גשר האבן ואת גשר העץ ואת גשר
הערפל ומגיע אל הגבעות הירוקות; והנערה עם החליל הייתה מנגנת
לו תמיד מנגינה חדשה, והוא היה מקשיב לה כבחלום עד רדת הלילה
בארץ הפיות, ואז חוזר לעולם ממנו בא. ובכל פעם הייתה הנערה
מעניקה לו מתנות קטנות: לפעמים הייתה שוזרת פרח בשערו, ולפעמים
קושרת סרט משי לידו, ולפעמים מניחה בכף-ידו אבן-חן גדולה. ותום
לא הבין מדוע עשתה זאת, ולא ראה במתנות כל צורך. כך, כשהיה
חוצה את גשר הערפל, היה תולש את עלי הכותרת מהפרחים ומשליכם
אחד-אחד לתוך זרם הרוח וצופה בהם נישאים בו עד שנעלמו במרחק;
ולתוך נהר האש היה שומט את סרטי המשי, שהיו ניצתים ומתכלים
בלהבה אחת בהירה וזריזה; ואת אבני החן הטביע בתוך הנהר השלישי,
מתבונן בנצנוציהן ההולכים ונחלשים בעומק המים עד שלא נראו
יותר.

אט-אט חלפו השנים ותום גדל והיה לנער, והחל לעבוד בשדה, וכבר
לא נותרו לו הזדמנויות רבות לחמוק אל היער; אך ככל שנמנע ממנו
הדבר כך הרבה לחשוב עליו, על הנהרות המופלאים ועל השמיים
התכולים ועל המנגינה הקסומה; עד שיום אחד גילה כי על הנערה עם
החליל הוא חושב; והוא הבין פתאום שהיא הייתה יפהפייה עד-כאב,
וליבו נמלא כמיהה ללא-נשוא אליה; והוא רץ אל היער ואל גשר
האבן; והנהר סער מתחתיו כפי שלא סער מעולם, ומתוך געש המים
נדמה היה לו שהוא שומע קול, כמו אלף אנשים הקוראים לו ממרחק:
"אל תעשה את אשר אתה מתעתד לעשות!" ותום חצה את הגשר והגיע אל
נהר האש, שגלים לוהטים ומערבולות צורבות הסתחררו בו, ומלחישת
הלהבות עלה שוב קול רפאים: "אל תעשה את אשר אתה מתעתד לעשות!"
ותום המשיך; וגם יבבת נהר הרוח הרמה קראה לו והזהירה אותו, אך
הוא היה נחוש בדעתו; והפעם קמה המנגנת בחליל לקראתו והתקרבה
אליו והביטה בו בעצבות גדולה; ועננים כבדים התחשרו ובאו מכל
רוחות השמיים והסתירו את פני השמש; והנערה דיברה, וקולה היה רך
ועדין ומתוק ופצע את ליבו כמו פגיון קר.

"את אשר באת לעשות, לא יוכל איש למנוע ממך," אמרה "אך אתה עתיד
להתחרט עליו."

וגשם שוטף החל לרדת, ותום היסס לרגע; אך במהרה אזר אומץ, וכרע
ברך לפני הנערה ואחז בכף ידה.
"דבר אינו חשוב עוד בעיניי, כי אהבתיך" אמר.

ואז סימא ברק גדול את עיניו, ורעם החריש את אוזניו, והוא
התעלף; כשהתעורר מעלפונו זרחה שוב השמש, אך הנערות נעלמו כולן;
והוא הבין שהפעם לא יראה אותן עוד לעולם. בלב שבור חזר אל נהר
הרוח, ושם עצר פתאום על גשר הערפל ואמר:

"נהר הרוח, פרחים רבים נתתי לך, השב-נא לי רק פרח אחד."

והנהר ענה לו: "את שהשלכת לתוכי אינני יכול להחזיר".

וכשהציג תום את כף רגלו על הגדה שקע גשר הערפל מאחוריו וצנח
לתוך נהר הרוח ונסחף ונעלם.

וכשעלה תום על גשר העץ אמר בקול רועד: "נהר האש, בתאווה אכלת
את סרטי משי שיקרו לי עתה מאד, אנא השב לי רק סרט אחד."

והנהר ענה לו: "את שהשלכת לתוכי אין איש יכול להחזיר"; וכשהגיע
תום לגדה השנייה קרס גשר העץ ונשרף ואוכל באש.

ועל גשר האבן בכה תום עד שלא יכול היה לבכות יותר, והתחנן בפני
נהר המים שיחזיר לו רק אבן אחת. והנהר ענה לו: "מה שהיה שוב לא
יחזור, אך יש בידך דבר-מה השייך לנו". ותום הבין, והוציא מכיסו
את המטבע והשליכו לתוך הנהר; וכשסיים לחצות התמוטט גשר האבן
וצלל לתוך המים. אך פתאום, כמו הייתה זו בועת אוויר, צפה ועלתה
ביצה קטנה עשויה ספיר ונסחפה אל הגדה.

"זוהי האבן הראשונה שנתת לי" אמר הנהר. "היה שלום, תום."

ותום האומלל חזר לעולמו, שם נמק באהבה ובגעגועים וביאוש; ואיש
לא הבין מה היה לו, ולא עזרו כל עצות חכמי הכפר וזקניו; עד
שלבסוף שלחוהו לעיר, אולי שם תימצא הישועה. הלך תום לעיר, והיה
עובד שם בכל מיני עבודות בזויות ככל שמצאה ידו כדי להתקיים
בדוחק; כי את ביצת הספיר, היא לו המזכרת האחת והיחידה לאהבתו,
שמר מכל משמר ולא היה מוכן למכור או למשכן; וטיפין טיפין החל
סיפורו מתפרסם. רבים חשבו כי הוא משוגע ונדו לו; אך הסיפור
הגיע לאוזניו של קשיש אחד, והוא קרא לתום ואמר לו: "אנשים
חושבים שנטרפה עליך דעתך, כי אתה מספר שבארץ הפיות היית; ואף
אני הייתי סבור כך, אלמלא סיפור שסיפר לי סבי כשהייתי ילד קטן,
שסיפר לו סבו שלו, על נסיכה מארץ הפיות שנקלעה לעולמנו ולא
יכלה לחזור; והיא שמה מושבה באגם מאחורי ההרים השחורים. לך
לשם, ואולי תמצא את אשר אתה מחפש". והאיש נתן לו כסף ואוכל
ועצה טובה, ושלח אותו לדרכו; ותום הלך במשך חודשים ארוכים ועמד
בתלאות ובסכנות גדולות מאד, וחצה את ההרים והגיע לאגם הכחול,
וצף על גבי גזע עץ עד לאי הקטן שבליבו; אך איש לא היה שם, רק
ציפור אחת לבנה שהביטה בו בסקרנות; ובמר ליבו שח בפני הציפור
את כל קורותיו.

והציפור הקשיבה לסיפור עד תומו, ואז נאנחה בקול אנושי ואמרה
לו: "היטב מכירה אני וזוכרת את הארץ עליה דיברת, כי אמנם משם
באתי. מטבע הכסף שמצאת שלי היה, ומשום שאיבדתי אותו ניטלה ממני
הרשות לחזור, וניטלה ממני גם צורתי; ואף אתה אינך יכול לחזור,
כי איבדת את תמימותך."

"אשלם כל מחיר כדי לראותה שוב את אהובתי", השיב תום.

"היזהר במילותיך", התרתה בו הציפור "אינך יודע מהו המחיר
שיידרש; הוא גבוה יותר משתוכל אי-פעם להבין."

"אם כך, הדבר אפשרי!" נזעק תום "אנא ממך, אמרי לי מה עליי
לעשות. אין לי עוד דבר בעולמי."  

והציפור ניסתה ככל יכולתה להניא אותו ממחשבתו, אך נכשלה;
ולבסוף גילתה לו, ממאנת, את הסוד.

ובארץ הפיות קמה הנערה עם החליל על רגליה והביטה בפליאה ובשמחה
בתום שבא מן הגבעות; אך ידיה המושטות הושבו ריקם, כי תום ביכר
לרדוף אחרי פרפר שכנפיו מנצנצות; ובעולמנו-שלנו הסתכלה ציפור
לבנה בכיסופים על ביצת הספיר היקרה שבאה ממולדתה, ארץ הפיות;
מזכרת שהייתה כעת בעלת משמעות רק לה בלבד, מכל היצורים שבשני
העולמות.