מקום: ספסל.
זמן: לא משנה.
דמויות: א' ו-ב'.



(אנחה. א' מתחיל לדבר.)
-  אז מה עושים עכשיו?
-  לא יודע.
-  כבר סוף שנה.
-  אמרתי, שאני לא יודע!
-  עדיין רואה אותה?
-  לפעמים.
-  כלומר?
-  כלומר, שאני רואה אותה לפעמים!
-  אוקיי, אוקיי, לא צריך לצעוק.
-  מצטער, עוברות עלי הרבה מחשבות לאחרונה.
-  על מה לעשות?
-  בדיוק.
-  ומה החלטת?
-  לא החלטתי. אני חושב לוותר.
-  למה לוותר?
-  כי אני לא מצפה לשום דבר. האמת היא, שאני מצפה לשום דבר.
-  אבל שווה לנסות, לא?
-  אני אפילו לא יודע מה שווה לנסות.
-  הממ... עדיין חושב עליה?
-  חושב... כן, עדיין חושב, אבל רואה אותה רק לעיתים רחוקות.
הפנים שלה הולכות ומתרחקות ממני  ואני לא מצליח לתפוס אותן
ולהמשיך לחשוב עליה...
-  אולי זה כבר עבר?
-  אולי. אבל אז למה אני עדיין חושב עליה?
-  לא יודע.
-  בדיוק! אתה לא יודע, אני לא יודע! אף אחד לא יודע!
(מתאבק, שלא לפרוץ בבכי)

(שתיקה. א' מתחיל לדבר.)

-  מאז פעם שעברה לא אמרת לה כלום?
-  שום דבר.
-  ואתה יודע עליה משהו חדש?
-  לא.
-  אם יש לה חבר חדש?
-  לא.
-  או שהיא נפרדה?
-  לא! אני לא יודע עליה כלום! רק החיוך המחורבן הזה, שעושה
בי שמות! כל פעם שאני חושב עליה, הלב מתחיל לפעום, אבל לא כמו
פעם. עכשיו הוא פועם חזק, ואני לא צוחק, הוא ממש מכאיב לי.
-  מכאיב?
-  כאילו הוא רוצה לומר לי, שאין לי הרבה זמן להוריד את זה
ממנו.
-  וזה ממש כואב?
-  ממש.
-  אז אולי כדאי שתקשיב לו.
-  הלב אומר "לך", הראש אומר "חזור".
-  מה עושים?
-  אמרתי לך כבר, שאני לא יודע!
-  אולי מכתב?
-  ואם זה לא יגיע? ואם לא אצליח לבטא עצמי כמו שאני רוצה?
אולי היא תקרא את זה לא נכון?
-  אוקיי, אוקיי, אולי פרח?
-  תעשה לי טובה.
-  מה בדבר... לדבר איתה?
-  תאמין לי שהייתי עושה את זה ממזמן, אם הייתי יכול.
-  וגם עכשיו אתה לא יכול?
-  יותר מתמיד.

(שתיקה. ב' מתחיל לדבר)

-  נראה לי, שאני אלך עם המכתב.
-  ואם זה לא יילך?
-  אז לא יילך! לפחות ניסיתי! (מתאבק מחדש)

(שתיקה. א' מתחיל לדבר.)

-  אתה לא תסלח לעצמך.
-  אני יודע.