זה היה ברור כבר מזמן. אתה נוסע מהבית והוא לא מזהה. אדם אשר
גידל אותך, אהב אותך, צחק איתך, לימד אותך- פשוט לא מזהה אותך.
אותו היום בו נסעתי היה היום הכי מוזר בחיים ורק עכשיו אני
מבין. זה היה היום האחרון בו ראיתי אותו יושב עם עיניים פקוחות
ומסתכל עליי, עדיין עם איזשהו ניצוץ בעיניים. נסעתי ואחרי
שלושה ימים חזרתי. חזרתי לעולם אחר. הוא לא הכיר, הוא לא הבין,
הוא כמעט ולא היה. ואז אחרי יומיים הוא הפסיד. כולנו הפסדנו,
או שאולי הוא ניצח. אולי הוא הפסיק לסבול, אולי הוא סוף סוף
יכול לנוח לנפשו. ואז אתה נשאר לבד עם אמא שבוכה, עם סבתא
אלמנה, שגם איבדה את בנה בזה ברגע, ורק אז אתה מבין. כל מה
שמסביב הוא לא חשוב. העבודה, הכסף, האוטו- הכול חסר משמעות.
הפואנטה של כל המלל הנ"ל היא פשוטה. החיים הם לא פשוטים, וזה
מה שעושה אותם לכל כך מעניינים. בחיים יש הרבה הפתעות, חלקן
לטובה וחלקן לא. אבל יש דבר אחר חשוב מאוד, חשוב מכל דבר אחר.
זה אולי נשמע בנאלי ואולי זה באמת כך, אבל אין כמו אבא ואמא.
אפשר לעבור לגור לבד, אפשר לנסוע לעזוב, אפשר לריב, אפשר
לשנוא. אבל מניסיון אישי, פשוט חבל. אני, לצערי, ביליתי עם אבי
יותר זמן כאשר היה חולה, מאשר בזמן שהיה בריא. אני לא יודע אם
זה יעזור למישהו ואני לא בטוח, שזה בכלל המקום, אבל רק כאשר
אתה מאבד מישהו קרוב, ואני מדבר על אבידה כזאת שאי- אפשר
להחזיר, אתה מתחיל להבין. אני עוד מעט בן 21 ורק עכשיו אני
מתחיל להבין מה באמת חשוב. תודה על הסבלנות ותודה לך אבא,
תודה.