המצבה הגדולה מאבן השיש, חייכה אליי
החיים, או יותר נכון, המוות... חייכו אליי.
קרצו לי, במן רשעות עקיפה, בלתי רצויה.
אותו היום, בין אלפי הקברים הצפופים, הציפו אותי כל כך הרבה
מחשבות, זכרונות, רצונות, רגשות..
מה עושים?
לאן ממשיכים?
ישבתי, למרגלות אותה אבן גדולה, שעליה מרצדות אותיות מאיימות.
ישבתי, ובכיתי, ורעדתי, ורציתי רק למות. למות איתך. רק לראות
אותך שוב.
אתה כבר לא איתי ואני דועכת...
תעיר אותי מהסיוט הזה, תחייך אליי, תגיד לי את אותן מילים
מרגשות, מציפות.
איפה אתה?
חיי, אינם חיים בלעדייך...
זה אירוני, שבינתיים, המחשבה היחידה שמחזיקה אותי, שנותנת לי
להמשיך, זאת המחשבה שיום יבוא וכן נתאחד. ושוב אני יראה את
החיוך הזה שלך, ושוב תחבק אותי כמו שאף אחד אף פעם לא חיבק,
ושוב נאהב.
המחשבה הזאת, שאני לא אראה אותך היום, מחר, מחרתיים... היא
הורגת אותי... במלוא מובן המילה.
תפסיק לשבור אותי, אני כבר לא יכולה יותר לספוג... למה לקחת את
הדבר היחידי, שאי פעם היה לי אכפת ממנו? שרציתי בכל מאודי.
הדבר, שכל חלק קטן בגוף שלי אהב.

אני שוב בוהה ושוב בוכה ולא מצליחה להתגבר. מתי אני אתגבר?

אני לא רוצה להתגבר...

אני לא מקבלת תשובות, גם לא אקבל
תגלה לי, את אותם הסודות, סודות החיים.
זוועות החיים.

לפני כמה ימים, יצאתי לרוץ. אף פעם לא אהבתי לרוץ. רצתי כל כך
מהר, שהרגשתי שהלב נתלש לי מבית החזה, שאני עומדת להתמוטט..
רצתי לשדות. למרחבים.
מה שווים כל המרחבים, כל תענוגות החיים, בלי לחלוק אותם איתך?
האחד והיחיד?
מה שווים חיי, חיי הנגוזים באיטיות כה מכאיבה...

כל חלום, כל זיכרון.

תחזור אליי, רק תחזור.