מקס ואני שרועים על הדשא, מסתכלים בשמיים, צמרות אורנים
וברושים. יש לו מעיל נדמה לי, והוא פורש לי יד. אני שמה עליו
ראש וכתף, וביד השניה מורידה את עגילי הזכוכית הצבעוניים ושמה
במקום בטוח ליד הנעליים. הוא שם את המשקפיים בצד. אההה. נעים.
רוח כזאת קלילה, מנמנמת אותנו. אין לנו הרבה מה לדבר. אנחנו
בדיוק בעיצומו של ניסוי. זה נקרא התנתקות, ברוח הימים הללו.
"נו, אז איך הלך עם השכן?" הוא שואל לבסוף.
"פסדר", עניתי.
"מה פסדר, פרטי, ספרי, הדגימי.."
"נחמד והכל, אכלנו משו, דיברנו, אבל הוא לא מושכותי".
"למה לא מושכותך?", הוא צוחק, "שוב תגידי ש..." נובר בראשו אחר
ההגדרה המתאימה - "יש לו ראש מחודד דמוי ביצה ואת כל הזמן
מדמיינת איך הוא מסובב כובעים על השפיץ?... או, איך אמרת פעם
על ההוא - שיש לו תווי פנים בדיוק כמו לשכנה שלך מקומה
ראשונה?"
" - אבל זה נכון!" אני מוחה בלהט. "ישבתי מול ההוא רבע שעה
וניסיתי להיזכר מאיפה מוכר לי, עד אשר חיברתי לו שיער משומן,
ליפסטיק ושמלה ומיד נפל האסימון!"
מקס הניד בראשו בתוגה כנה.
" סליחה! אתה לא מצפה ממני לצאת עם השכנה שלי, כן?"
"לא," הסכים מקס ובחש בשיערי בפיזור נפש. "מפיתום. אסור לצאת
עם השכנה, זה ידוע. אחר כך עוד תתבלבלי, תתחילי לצאת עם בנות
ו...מי יודע לאן תגיעי, השם ישמור."
"בדיוק". הסכמתי. התהפכתי קצת, מסובבת אליו את הטוסיק, שלא
יירדם. הטוסיק.
מקס ריפרף על עורפי בקצות אצבעותיו הלוך ושוב, מוחו הקודח
מייצר שוב ושוב תמונות מרגשות של נשים עם נשים, שכנות עם
שכנות, גרונו מתייבש.
"אני רוצה להבין," פתח שוב לאחר הפוגה קלה.  "מה פסול מצאת בו?
מה?"
ידעתי, ידעתי שהוא לא יוותר. "הוא לא יודע לנשק", שלפתי
בזריזות מן המוכן.
"מזתו לא יודע לנשק," נרעש מקס, מרוכז כולו בהעברת זרם חשמלי
נמוך לאורך עמוד השדרה שלי.
"סך הכל התנשקתם פעם אחת, אמרת. צריך לתת סיכוי לפעמים, מדוע
כל כך נחרצת? אולי עם קצת זמן זה ישתפר?"
התהפכתי אליו שוב. מקרוב רואים בבירור שיש לו עפעפיים בין
העיניים לגבה. אצלי, למשל, אין. העיניים נפתחות עד הסוף.
"אתה יודע מה", אמרתי, "אני אדגים לך מה זה לא יודע לנשק,
שתבין כבר ותפסיק להציק לי".
מקס הזדרח באושר, עיניו הירקרקות בוהקות באור זרחני שדוני.
"כן, כן, תדגימי לי", הפקיר את עצמו ביד קלה וללא היסוס.
"אוקיי," אמרתי, "אין בעיה", וניגשתי למלאכה. הוא ניסה
להזדקף.
"אל תקום", התרעתי, והדפתי אותו חזרה.
"נגיד אתה אני ואני הוא, כן?"
"כן, כן," הסכים מקס בהתלהבות, ראשו על הדשא, מביט בי בציפייה
לתוכנית בידור מן ההפקר.
"אוקיי. אני עומדת להחזיק אותך ככה שלא תוכל לזוז, ומיד אבצע
בך בדיקת שקדים יסודית ובלתי מתפשרת. אתה מוכן?"
"מוכן, מוכן" אישר מקס בהתרגשות, מלעלע בגרונו.
קיבעתי את סנטרו המחודד ביד אחת, וללא שהיות מיותרות הפכתי את
לשוני למכחול נוקשה והחדרתי אותה הכי עמוק שאפשר. זה הכל. לא
זזתי. לא ימינה, לא שמאלה, כלום. מקס התפתל קצת וניסה לנשום,
אבל דמיינתי את ראשי כמשקולת. וגם סברתי שיש לבצע את ההדגמה
כהלכתה.
לאחר דקה ארוכה בה ניסתה לשונו של מקס לתקשר איתי לשווא, רפתה
ההתנגדות. הוא סימן לי עם כף הרגל שיש לו משהו דחוף להגיד.
שיחררתי אותו.
"נו?" שאלתי.
מקס מצמץ בתיעוב.
"הלא זה ממש אונס!"
"כן," הסכמתי. "באמת היה בזה אלמנט כפייתי. על גבול ההטרדה
המינית אפילו. הבנאדם לא קשוב. לא רפוי. אין בחירה, אין
קונטקט, אתה מבין?"
"מבין, מבין" השלים מקס בצער, מסדיר את נשימתו.
"אבל אני זקוק עכשיו לחוויה מתקנת. בואי נניח לרגע שאת-את
ואני-אני..." הוא קירב את שפתיו אלי בהיתול, מציע את קרבתו.
ריחרחתי, חייכתי, לקחתי.
מהר ולאט, בפנים ובחוץ, רך וקשה, קצה וצד.
זמן שיזף את אבריו בעצלתיים וינק מרגריטת תות שדה בקשית קצרה
על שפת הבריכה, תוך שהוא משים את עצמו מעיין בעיתון ומכתיב
באקראי מכתבי תלונה מסולסלים למזכירתו, שישבה בסמוך, מתקתקת
בנחת במכונת כתיבה ירקרקת מסוג הרמס בייבי.
"אתה רואה את ההבדל?" אמרתי לו ברכות כשעלינו לנשום אוויר. אי
שם עוד ראיתי ציפורן אדומה נשברת בזעקה כשהתמונה ביצעה פוקוס
אאוט לאיטה.   "נשיקה זה ריקוד, לא בדיקת שקדים."
"כן", נאנח מקס במרירות. "תודה רבה לך באמת. ואיך לדעתך אני
אזיז את הרגליים עכשיו?"
"מה לעשות", נופפתי ידיי ברגשנות. "אנחנו בהתנתקות".
הידסנו לנו איש איש לדרכו. הוא כרוכב ללא סוס, ואני כסוס ללא
רוכב.
השמש שקעה.
איכשהו כבר בדרך הביתה, הרגשתי בחריפות שחסר לי משהו.
בבית זה נקלט לי.
העגילים שלי! בדשא.
חזרתי, ושם הם היו מונחים, מנצנצים זיכרון בדיוק מתחת לצמרות
הברושים והאורנים עם הקצת שמיים.
זמן היה עסוק מאד בתרגול שקט של עמידת ראש, ערימת קליפות
פיסטוק מימינו, קלמטינה מקולפת משמאלו. נחזה אמנם להיות זר
גמור, אך היטב הבחנתי במבט המרוכז שליכסן מבעד לקסקט.
נשמתי עמוקות וקטפתי אותם במהירות, עונדת אותם כבר בהליכה.
עגילים יפים הם, מה.