דניאל שכב במיטתו וחיכה שהשינה תבוא. אחרי זמן, ניסה לספור
כבשים, הקופצים מעל גדר באחו ירקרק. עוד כבש, ועוד אחד. עד
שאחד מהכבשים נעמד והביט בו. "דניאל" הוא אמר. "דניאל". דניאל
התעלם מהכבש וחיכה שתבוא השינה או שיקפוץ וימשיך הלאה, אך הכבש
חיכך את חוטמו בפניו של דניאל. "קום, דניאל, תפתח את העיניים"
דניאל פתח את עיניו. לפניו היה כבש אפרפר בהיר. הוא עוד לא
השיב, ורק תהה מה עושה כבש בחדר השינה שלו. "דניאל, אתה צריך
לבוא איתי. אני צריך להביא נמלה". דניאל הביט בכבש, ולבסוף
השיב - "מבחינה אבולוציונית, אני יותר מקורב אליך מאשר אל
נמלה." "מנטאלית, דניאל, מבחינה מנטאלית." דניאל לא ידע מה
לענות. לבסוף קם, ושלשל את רגליו אל נעלי הבית שעל הרצפה. הכבש
נראה מרוצה. "בוא," אמר, "אני חייב להביא נמלה" הכבש דילג מעל
הגדר שעברה בחדר השנה של דניאל, ונעלם. דניאל החליט שכנראה
השינה כבר הגיעה, קם ודילג אף הוא מעבר לגדר.
הוא נחת על אדמת מרעה שנראתה כאילו עברו עליה עשרה עדרי כבשים
לפחות. הכבש סימן לו לבוא אחריו. כבשים אחרים אותם פגשו אמרו
מייד "ניסים, מהר, תביא את הנמלה, ניסים!" כך הבין דניאל שלכבש
קוראים ניסים. הכרתי איזה ניסים בתיכון, חשב דניאל, אולי יש
קרבה. לא, חשב הכבש. אם לא אז לא, חשב דניאל, הפעם בשקט לעצמו.
הם הגיעו לאחר זמן קצר לחומה ובה שער סגור. לידו עמד ש"ג. "מי
אתה" הוא שאל את הכבש. "אני ניסים" ענה הכבש, שכעת דניאל היה
בטוח ששמו ניסים, והש"ג נתן לו להיכנס. הוא סגר את השער אחרי
ניסים ופנה אל דניאל, "מי אתה", "אני דניאל" ענה דניאל, "לא
מכיר" ענה הש"ג. "אני הנמלה" ניסה שוב דניאל, :אהה... אבל יש
לך שתי רגליים, והלסתות שלך שמוטות" "מנטאלית" הסביר דניאל.
"מנטאלית, כן..." זמזם השומר וניגש לפתוח את השער. "זה חלום
מאד מוזר" חשב דניאל. "נמלים לא חולמות" מלמל ללא קול השומר,
"אבל הן עובדות בשלושה תדרים לפחות". דניאל היה נבוך, לכן רק
עבר דרך השער.
"ברוך הבא" זימררו שתי נשים נאות, אך לא יותר מידי נאות, משני
צדדיו. "תודה" ענה דניאל, הן לא ענו. הוא התפנה להביט סביבו.
הוא היה במה שנראה כמו משרד אינסופי, שולחנות על גבי שולחנות,
על כולם טלפונים ומחשבים וניירות. מאחורי השולחנות ישבו בני
אדם, מה שהסביר את העובדה שהדשא עליו עמדו השולחנות היה ריחני
וירוק, ולא אכול כמו זה שבחוץ. לניסים, כנראה, לא היה זמן
לאוכל, והוא הסובב בין השולחנות ונראה כמי שמחפש משהו. בינתיים
אנשים תקתקו, טלפונים צלצלו, וניירות עברו מיד ליד. דניאל
התקרב לניסים, שלפתע נראה לו כדבר היחיד האמיתי בכל האזור. עד
שהגיע אליו, מצא ניסים את מה שחיפש - שקע חשמלי שהיה מוסתר
כמעט בין עלי הדשא. "דניאל," אמר ניסים "אתה מוכן?" "לא," ענה
דניאל "אני לא מבין כלום." "אתה שתול, דניאל, אתה נמלה שתולה."
"מה?!" דניאל כמעט צרח "תמיד חשבתי שאני בן אדם נורמלי." ניסים
הביט לצדדים לפני שענה "בני אדם נורמליים לא סופרים כבשים לפני
שהם הולכים לשון. וגם אם בטעות כן, זה לא מרדים אותם. רק
העייפות. הם יכולים לספור" ניסים הסמיק מבעד לצמר "מרמיטות,
וזה יעבוד באותה מידה." דניאל השתכנע מייד. "מה אני צריך
לעשות?" שאל. "קח את האקדח, דניאל, ותתחבר לרשת. אתה כבר תדע."
"אבל זו רשת החשמל" אמר דניאל. "דניאל," ענה ניסים בהתרגשות
"אתה נמלה! תתנהג כמו אחת!" עם זה דניאל כבר לא יכל להתווכח.
מייד בהתחברות הוא הרגיש כאילו הוא שוקע במערבולת. צבעים,
תחושות, כבשים, אקדחים, הכל התערבל עם המחשבות שקראו לו
להתעורר. עד שמישהו לידו חשב "דניאל, קום!" "מה קרה?" חשב
דניאל כשהזדקף, הצמר שלו היה מעוך ומלוכלך. "הרגע ספרו אותנו,
ישחטו אותנו היום, דניאל" חשב הכבש שלידו. "חלמתי שאני נמלה,
ושאני יודע לדבר", חשב דניאל. "לו רק יכלנו לדבר" חשב הכבש
מצדו השני, "לו רק היינו נמלים והיינו יודעים לדבר, יש כאלה
שאומרים שרק בגלל זה שוחטים אותנו." דניאל כמעט בכה "אבל אנחנו
חושבים, וחולמים - כמה שאנחנו חולמים!" "דניאל, אל תהייה שה"
חשב הכבש הראשון שוב "עוד מעט נחלום את החלום הארוך ביותר."
"הו אמא, "פעה דניאל לעצמו "אני אוכל שוב לחלום שאני נמלה?" |