אמא עומדת מולי, אבא באלכסון, מבטים חדים מכיווני מתנגשים כל
הזמן בהם. ממתי הם הפכו להיות אויב? אני מנסה לשחזר, תוך כדי
שאני צועקת כמה אני פגועה וכמה שהתאכזבתי. כן, אכזבה זו כנראה
המילה.
"הסכין נעימה לך שם בגב?", אני מדמיינית מה השפתיים של אמא
אומרות עכשיו, תוך כדי שהן זזות בקצב מטורף ולי אין כוח
לשמוע.
"הסכין תקועה מספיק עמוק?", היא ממשיכה להגיד גם אם לא אלו
המילים, שיוצאות לה מהפה.
"אה מירב? תעני! זה נעים?", ואני מתחילה לירוק דם.
מהעיניים זולגות לי דמעות, מהשפתיים נזרקות צעקות לאוויר
ומאחורה, שם בגב - שורף.
אני מוצאת את עצמי, ערב אחד, דווקא קייצי, ומולי עומד אויב,
אויב אוהב, ואני מתוסכלת, צועקת, לוקחת תיק והולכת.

וודאי כך הרגיש אלוהים כאשר אדם וחווה אכלו מהתפוח, ודאי הוא
הרגיש אכזבה, שהרי דרש, שרק לשם לא יתקרבו.
שרק בעץ הדעת לא יגעו.
אבל הם, הם פרצו לו לקודש הקודשים וחיללו וקילקלו, אכלו את
התפוח - רצו להשאיר אותו שלם - אך לא הצליחו.
והם נענשו, אולי רק משום האכזבה.

הם חשבו שזה לטובתי, שיקרו לי, כאילו אני ילדה קטנה, לא האמינו
לי ולא הקשיבו לבקשה הכי נקייה, שאי פעם נתתי להם.
שלא יתקרבו לשם.
זה היה קודש קודשים, כעת הוא מחולל ואלוהים לא יעניש אותם אלא
אני, כי אני חשה טינה.
בא לי להרביץ להם מכות, בא לי לפרק להם את החדר, בא לי להרוס.
אינכם תבינו את הדחף הזה, אולי אלוהים יבין, אולי יזדהה.
כי זו התחושה של הבגידה, של הדקירה בגב, של האכזבה.

אני קוראת להם הורים.
הם קוראים לי בת.

אבל לא רוצה מהם דבר, וודאי אינכם מבינים, רק לדפוק להם מכות
ושהם יקללו את אלוהים.