באוניברסיטה העברית אנשים מסתובבים לבד.
נכון, לפעמים צצים לך איזה כמה זוגות, או שתי בנות משוחחות,
אבל זה רק ענין של שעה או שתיים עד שיפרדו וילכו לדרכם,
כי באוניברסיטה העברית אנשים מסתובבים לבד.

אתה לא פונה לאף אחד אלא אם יש לך שאלה מהותית לשאול
ואף אחד לא פונה אליך אלא אם הוא צריך משהו:
סיכומי שיעור. לדעת מה השעה. איפה נמצא בניין זה וזה.

ואני פוסעת לי בעצלתיים אל מגדל השן של הפקולטה למשפטים, דרך
שצריכה לקחת לא יותר מ-7 דקות מתארכת למימדים מפחידים. שוב אני
מפסידה שיעור, גוררת רגליים, כוס קפה (הפוך, כי יש סטייל) ביד,
קניה שנועדה לשפר מצב רוח.
תחושת ריקנות, עוד טלפון בתקוה לקבל עידוד אבל אין ממי.

באוניברסיטה העברית אנשים מסתובבים לבד.

תחושת ריקנות, בדידות, נסיון לתת פוש נוסף, להצדיק את השהייה
שלי במקום הכאילו יוקרתי הזה, עוד נשימה אחת קטנה במאמץ לשפיות
חברתית,
לרצות את כולם ולא את עצמי.

כמעט הגעתי. כבר נגמר השיעור,
מחייכת לכמה מכרים עם אובססית ציונים חיוך של שוקולד מריר
ומחליטה לעשות אחורה פנה אל הצבעוניות של השוק.