קוראים לי לילו ואני גרה באי קטן באמצע שום מקום, לא רחוק
מהאי שלי יש עוד אי קצת יותר גדול והדבר היחיד שמפריד בין
האיים זה גשר ארוך ארוך ונורא דק כאילו מאיים להתמוטט כל שניה
וכמעט שאף אחד לא עובר אותו.
תמיד הייתי נורא בודדה על האי שלי, אבא שלי תמיד עסוק בארמון
המלך, ואמא, אמא שלי החליטה יום אחד לעבור את הגשר, והיא
הצליחה אבל אף פעם לא חזרה, בגלל זה אבא לא כול כך אוהב את
הרעיון שאני אלך לאי השני ואולי אמצא חברים חדשים, ולכן אני
נאלצת להישאר לבד.
                                     

הדרך היחידה לתקשר עם הילדים שבאי השני היא דרך הודעות ששולחים
עם יונות דואר לבנות כאלה שתמיד יודעות לאן לשלוח את ההודעות.
יש לנו גם יונה אחת בבית, וקוראים לה אינטרנט, אל תשאלו אותי
למה אבא בחר את השם הזה, הוא תמיד מספר שפעם
הגיע לאי מישהו מאי רחוק רחוק ששם הדברים שונים וסיפר שהם
מדברים אחד עם השני במכשיר עם חוט שמחובר לקיר ונקרא טלפון,
איזה שם מוזר. או שהם מתקשרים דרך קופסא ציבעונית שדרך החוט
מעבירה הודעות וקוראים לזה אינטרנט, אם תשאלו אותי
זו סתם המצאה אבל ככה אבא החליט לקרוא ליונה.
                                     

יום אחד החלטתי לנסות לשלוח הודעה לאי השכן ושלחתי הודעה למי
שימצא שקוראים לי לילו ובא לי לדבר עם מישהו בגיל שלי כי אני
נורא בודדה. אחרי כמה ימים אינטרנט חזרה עם הודעה קטנה בין
כנפיה מילד שקוראים לו נובו.
נובו ואני המשכנו לשלוח הודעות אחד לשניה במשך תקופה ארוכה
ארוכה. נורא אהבתי אותו והוא אמר שגם הוא אוהב אותי, ולמרות
שרצינו להיפגש לא יכולנו כי הגשר הארוך הפחיד אותנו, וגם לא
יכולנו לראות אחד את השני כי תמיד היה ביננו ערפל כזה שיצא
מתוך המים שמתחת לגשר, כמו באגדות. ככה המשכנו לשלוח הודעות
שבהם אמרנו כמה חבל שלא נוכל להיפגש לעולם.
                                   

יום אחד, אחרי שנה שהיונה הייתה מגיעה כל שלושה ימים, אינטרנט
חזרה לפתע בלי הודעה בין כנפיה, שלחתי עוד הודעות ועדיין זה
חזר על עצמו.
הייתי נורא עצובה עד שפעם אחת אינטרנט חזרה עם פתק מנובו שבו
הוא רשם שהוא פגש ילדה באי שלו שהוא נורא אוהב ולמרות שהוא
אוהב אותי קשה לנו שאנחנו רחוקים אחד מהשני.
הייתי כול כך עצובה ולא יכולתי להבין איך הוא עשה לי כזה דבר.
מאז עבר המון זמן וגדלתי והתבגרתי והבנתי שהגשר בכלל לא כזה צר
וארוך כמו שהוא היה נראה בהתחלה ולמדתי שמלא אנשים עוברים עליו
יום יום ושאני ונובו פשוט היינו קטנים ופחדנו.
                                   

היום שאני מדברת עם נובו, עדיין אם אותה יונה, אינטרנט, הוא
מספר לי שהוא כבר פגש הרבה בנות מהאי שלי ושכבר הרבה פעמים הוא
בא לבקר, אבל לא אותי.
ששאלתי אותו למה אז לא יכולנו להיות ביחד, ולמה הוא לא חיכה לי
הוא אמר "תמיד אמרתי שנגיע אל הגשר, נחצה אותו. אף פעם לא
ידעתי שכול כך קל פשוט לעבור אותו בלי יותר מידי פחד מה יש
עליו או בצד השני."
                                 
מוקדש לנובו, מלילו.