בארץ אחת רגילה, בעיר רגילה בין אנשים רגילים חי לו איש אחד
חיים רגילים לגמרי: הוא היה קם כל בוקר בשעה הרגילה, הולך
לעבודה רגילה וחוזר הביתה בערב לאכול ארוחת ערב רגילה וללכת
לישון. כרגיל. רק דבר אחד לא רגיל הרגיש האיש הזה כל הזמן. הוא
הרגיש שהוא לא יודע לאהוב. הוא היה רואה את כל האנשים הרגילים
פוגשים בן-זוג רגיל מתישהוא, מתקרבים אליו, מתאהבים בו, ואז
ממשיכים לחיות את חייהם הרגילים ביחד. ואילו הוא היה פוגש
בחורות רגילות ולא רגילות - מדבר איתן, צוחק איתן, מבלה איתן,
לפעמים גם שוכב איתן אבל אף פעם אף פעם לא מצליח להתאהב בהן,
והוא לא ידע להסביר לעצמו למה הוא אף פעם לא מצליח לאהוב.
בגלל שהוא אף פעם לא התאהב, הוא הגיע למסקנה שהוא פשוט לא יודע
לאהוב. ומכיוון שהרגיש שהוא לא יודע לאהוב, אז הוא פחד לתת
לאחרים לאהוב אותו, כי הוא ידע שאז יצטרך לתת אהבה בחזרה והוא
- הוא הרי לא יודע לתת אהבה. אז זה תמיד נגמר בכך שהבחורות
שאיתן בילה היו מרגישות את זה ואומרות לו שהוא אוהב רק את
עצמו. "אבל אני" היה אומר לעצמו "אני לא יודע לאהוב אז גם את
עצמי אני לא יכול לאהוב. אבל איך אני יכול להסביר להן כזה
דבר..." והתסכול שלו היה רק הולך וגדל.
יום אחד האיש החליט לעשות מעשה ולנסות ללמד את עצמו להתאהב. אז
הוא הלך וקרא ספרים על אהבה, ראה סרטים על אהבה, הקשיב לכל
מיני מומחים על אהבה והלך ושאל את כל האנשים הקרובים לו: איך
מתאהבים? וכל פעם היה מקבל את אותה תשובה רגילה: "כשמתאהבים אז
יודעים". אבל הוא, בגלל שאף פעם לא התאהב - פשוט לא ידע.
באיזשהו שלב הוא השלים עם זה שהוא לא יודע וגם לא יידע לאהוב
-והיה מאד עצוב ובודד. "כנראה שהגן הזה של התאהבות חסר אצלי"
הוא אמר לעצמו בייאוש. אבל למרות כל העצב הוא גם ידע שלא יכול
להיות שהוא האדם היחיד על פני כדור הארץ שלא יודע לאהוב, אז
הוא החליט לחפש עוד אנשים שלא יודעים לאהוב, כדי שלפחות לא
יהיה בודד.
אז הוא פרסם מודעה בעיתון - במדור כזה שבו אנשים מחפשים אהבה.
שאל אם יש עוד אנשים כמוהו שלא יודעים לאהוב והשאיר מס' טלפון.
ויום אחד, כשישב עצוב ובודד בבית מול תכנית טלוויזיה שהוא אהב
(בתכניות טלוויזיה לא היתה לו בעיה להתאהב, רק בבני-אדם...)
צלצל הטלפון ובצד השני היתה אישה שסיפרה לו שגם היא כמוהו לא
יודעת לאהוב. הוא דיבר עם האישה הזאת והשיחה הלכה והתארכה וככל
שהיא האריכה בסיפור שלה, ככה הוא הרגיש יותר ויותר הזדהות
ובסוף אפילו בצבצה לה דמעה קטנה מתחת לעין. הם קבעו להיפגש
למחרת כדי להמשיך ולספר אחד לשני חוויות של אנשים שלא יודעים
לאהוב ובפגישה השלישית, כשהוא כבר הרגיש שהם מספרים אחד לשני
את הכל ומבינים אחד את השני בלי לדבר בכלל, הוא פתאום הרגיש
מין הרגשה מוזרה כזאת שהוא אף פעם לא הרגיש לפני זה. הוא נזכר
בכל החברים שלו, ובכל המומחים שאמרו לו שכשמתאהבים אז יודעים,
ואז הוא הבין שההרגשה הזאת - זו כנראה ה"התאהבות" שכולם מדברים
עליה. וברגע שהאיש שלנו הרגיש שגם האישה אוהבת אותו, האהבה שלו
אליה רק הלכה וגדלה - עד שהוא הרגיש שגם את עצמו הוא אוהב הרבה
יותר. כי בתור בן אדם אוהב, הוא הרגיש שהערך שלו הרבה יותר
גדול ממה שהיה קודם. וברגע שהוא אהב את עצמו יותר - ככה גם
האהבה שלו לאותה אישה הלכה וגברה, עד שהוא כבר לא ידע מה קדם
למה ומה גרם לכל האהבה הגדולה הזאת. רק דבר אחד הוא ידע - שהוא
מאוהב (ואת אותם הדברים בדיוק הרגישה גם האישה שלנו, אבל היא
לא הגיבורה של האגדה ולכן היא מופיעה רק בסוגריים).
ואז, האיש שלנו הבין שכל חייו הוא היה גיבור של אגדה שהוא
בעצמו בנה, כי אנשים שלא יודעים לאהוב יש רק באגדות. בחיים
האמיתיים אין דבר כזה "איש שלא יודע לאהוב". ומאז הוא מספר את
האגדה הזאת לכל מיני אנשים שהוא אוהב וגם לעצמו... בכל פעם
שנדמה לו שאולי זו בכל זאת לא אגדה.