ענן לבן.
ענן לבן בוהק בחוץ. כמו מרמשלו ענק ושקוף שמכיל את האוויר או
שהאוויר מכיל אותו. לא ענן עשן ולא ענן רקיע. משהו אחר לגמרי,
משהו שונה שלא נראה מעולם באוויר, שגם האוויר עצמו אינו מכירו
ומשתאה על מה שפתאום נמצא בתוכו או שהוא בו. אור וצל מתחלפים
חליפות בתוך זוהר הענן. בוהקו מקבל גוון שונה עם כל חילוף
שכזה, אך הגוון הכללי נשאר לבן.

והנה אני, הקטן, הפשוט, צועד אליו, מישיר מבטי וצועד אל מולו,
אל תוכו. לא איש גיבור אני, אין בי ולו טיפת אומץ, אך מוכרח
אני לצעוד. הסיבה לא ממש נהירה לי וזה גם לא משנה. אולי אני
רוצה להגיע הביתה אחרי יום עבודה מפרך ואולי יצאתי החוצה לקנות
משהו במכולת או שמא רק חולם אני. אבל אני צועד, כמו אל עברי
פי-פחת, צועד כאילו הייתי מאלף אריות, שפוסע אל עבר האריה שלו
בצעדים קטנים אך בטוחים, זהירים ובוטחים כאחד.
אינני יודע מדוע אני הולך בחוץ היישר אל תוך הענן. יכול להיות
שאינני פוחד? לא, לא יכול להיות. איש פחדן אנוכי. יכול להיות
שאני מכיר את הענן הלבן היכרות אישית? אין לי מושג. המושג
היחיד שקיים עימדי הוא שאני צועד ומתקדם יותר ויותר מהר, יותר
ויותר קרוב אל הענן הלבן.
לבן זה צבע טוב, לא? בניגוד לשחור או לאדום, שני צבעים קשים
ומעוררי אסוציאציות חשוכות.
לבן זה טוב. אני בטוח.
אני מקווה.
הענן עגול הוא, יותר נכון בצורת אליפסה, הוא ענקי וחלול בתוכו.
מבעדו אני יכול לראות את המשך הרחוב משתרך כמו נחש הנם את שנתו
במדבר, אינו מודע לדברים כבירים המתרחשים ממש סביבו.

אני מסתכל סביבי, ולהפתעתי רואה עוד אנשים כמוני, צועדים ברגל
בטוחה ובמבט חושש אל עבר הענן. הלבן. זוהרו משתקף בעיניהם,
צבעו מחוויר את עורם, אך הם פוסעים כאילו אין מחר.

אני נרגע קצת. הרי לא יכול להיות שיקרה משהו רע בתוך הענן, אם
כולם צועדים אליו. רבים אנחנו, ולמרות שאיננו מכירים איש את
רעהו, יש מן אחווה, סולידירות בליבי ואני יודע שכל שאר האנשים,
שהולכים אל תוך הענן מרגישים גם הם כמוני. אנחנו אחד, אחד
חזק.

אני מקשיב. מטה אוזני אל עבר הרחוב. לא שומע כלום. הציפורים
נדמו, המכוניות נמוגו, האוטובוסים עומדים במקומם, כולם מחכים
ומצפים, אך בשביל מה? האם הענן הלבן הוא ישועתם? האם ישועתם
היא אחריותנו? של אלה הצועדים אל תוך הלובן הענק? אין לי ספק
שלא כך הוא ובטח עוד אופתע לטובה כשאגלה מה יש בו, בתוך הענן
הלבן.
והדרך מתקצרת ורגליי פוסעות מהר יותר. אני מביט לצדדיי
ולאחוריי ורואה שאני הראשון להיכנס למעגל, או יותר נכון-
לאליפסה. אני נושם עמוק ומניח את רגלי מעבר לקו העיגול
שנוגע-לא-נוגע במדרכה המלוכלכת.

אור צהוב וחד מפלח את עיניי. היי! האם רק אני ראיתי אותו?
ולאן נעלמו כולם?! צליל עמום מהמהם באוזניי, צליל לבן, חלבי,
לא ברור ולא מוכר. צליל ממכר. הלובן שעוטף אותי מהפנט. הצהוב
נעלם, נשאר רק הלבן. הענן מתאבך מול עיניי, מתעבה ועוטף אותי,
נושא אותי הלאה. אני לא רוצה ללכת הלאה. רוצה לחכות לשאר
האנשים. אין עוד אנשים מלבדך, מהדהד לי הצליל באוזניי,
במוחי. רק אתה ואני, אני ואתה, רק שנינו כאן. לא! שחרר אותי,
תן לי ללכת, אני לא שייך לך! אתה שייך יותר ממה שאתה חושב,
עונה הענן הלבן, וגם אני שייך אליך. שנינו שייכים ולא שייכים,
שנינו לבנים, אבל שקופים. אני ואתה, אתה ואני.

אני מרגיש את רגליי ניתקות מן הקרקע, את גופי כבר אינני מרגיש.
אני, כולי או חלקי, בתוך ענן לבן, בוהק עד אימה שמחלחלת אל
גרוני שכבר איננו. אני ממשש את עורפי, מנסה לגרד, אולם גם
ידיים אין לי. בלע אותם הענן אל קרבו והיו כלא היו. אתה כבר
לא אתה, לוחש לי הענן, אתה כבר אני. מודעות חודרת אל מה
שהייתי פעם אני, מטלטלת את עצמה בתוך מה שהיתה פעם נפשי,
משקשקת את מה שהיו פעם רגליי ומרעידה את מה שהיו פעם אמות
הסיפים שלי. רק שערותיי נשארו והן סומרות. הענן משתדל להרגיע,
לנחם, ללטף. יש לו ליטוף מוזר, לענן הלבן. ליטוף צמרירי
כזה, כמו חתול פרסי שמתחכך בלי משים ברגלך. וזה עוזר. אני
נרגע. אני מתנחם. אני מלוטף. אני שלו.

ואני כבר שלו. והוא אני. אני הענן ואני נושא אותנו אל מקום
אחר, חללי.
עד לפעם הבאה.
עד לפעם בה נבלע אל קרבנו אדם אחר. כי אני והענן, רק שנינו
יודעים זאת, בולעי נשמות אנחנו.  בתחילה מפתים, אחר כך
מרגיעים, לבסוף מלטפים ומשתלטים.
כן. אנחנו הענן הלבן.