איזו עייפות.
מעולם לא הייתי כ"כ עייף.
העיניים ממש נעצמות לי. אני לא יכול להחזיק את הראש, חייב
להניח אותו על השולחן.
העיניים אדומות, הפה מפהק ללא הפסקה, הלב דופק בחוזקה, מוכרח
להתאמץ כדי להחזיק אותי ער.
ולמה? למה אני כ"כ עייף? נכון, באמצע הלילה התעוררתי, השעה
היתה בערך שלוש. היה חם והצוואר תפוס עד אימה בגלל המאוורר,
היה רעש בסלון ואולי זה מה שהעיר אותי?
אולי. אבל אחרי שעה נרדמתי שוב והתעוררתי רק בשמונה. אז מאיפה
העייפות?

אם לא היתה לי המון עבודה על המחשב ואם לא היו בוסים מסביבי
ואם הייתי לבדי במשרד ואם ואם ואם- אז בטוח הייתי מניח את ראשי
על שולחן העץ המלאכותי, עוצם עיניים, ואפילו כבשים לא הייתי
מספיק לספור. מיד הייתי נרדם, נכנס אל עולם חלומות מתוקים
ומרים. מעניין אם החלומות שחולמים ביום, דומים לאלה של הלילה.
מעולם לא ניסיתי, אולי כדאי עכשיו? קורין אלאל שרה ברדיו על
פרח מלבלב, ואני ארדם לי כמו פרח נובל שמקפל עליו אל תוך הלילה
לקראת השינה, ביודעו שמחר אין יום חדש והוא יכול, סוף סוף,
לישון לנצח. לנצח? לא רוצה. עוד יש לי דברים לעשות. לא רק
היום, אלא בכלל. יש עוד המון דיסקים שלא שמעתי, המון סרטים שלא
ראיתי, המון ספרים שלא קראתי והמון שטויות שלא כתבתי. לנצח?!
מה פתאום. סתם מחשבה חולפת, אפילו לא מהורהרת. סתמית כמו היום
הזה שעובר לבטלה, העבודה הרי ממילא נגמרה עוד בבוקר והבוסים
ממילא אינם נמצאים וממילא כבר הייתי יכול ללכת הביתה מזמן,
להניח את ראשי על כרית הפוך שאין לי ולהירדם אפילו בלי לספור
כבשים, כי איזו כבשה תסכים לקפץ אל מול עיניי ביום חם שכזה?

אז למה אני לא קם והולך? פשוט קם והולך כמו שפעם מישהו אמר? כי
אני יותר מדי עייף. אין לי כוח לקום, שלא לדבר על ללכת. צריך
לאגור אנרגיה בשביל ללכת. צריך מנוע פנימי בשביל לקום. צריך
וצריך, אבל אין. מה לעשות. לא כולם מושלמים, זה ידוע. חלקם,
אולי אפילו רובם, חייבים מקור אנרגיה - פנימי או חיצוני או
קוסמי - בשביל לעשות דברים כמו לקום וללכת. נכון, לקום וללכת
זה לא כמו לקום ולעשות, כי לקום ולעשות צורך הרבה יותר אנרגיה
מאשר לקום וללכת, אבל גם לקום וללכת כבודו במקומו מונח. אין מה
לעשות, הטבע אמר את שלו ועם עובדות קשה להתווכח.

אני מניח, שפשוט אחכה עד חמש וחצי. כי איש אפרורי אני- עובד
משמונה עד חמש וחצי כמו שעון, ואולי בגלל זה אני כ"כ עייף?
יכול להיות. בכל זאת, כשתגיע השעה, כשיגיע זמני, אני יודע
שאקום ואלך. וכבר במעלית, אומנם לא מיד אלא בהדרגה, אבל בהדרגה
מהירה, כמו תאוצה של מטוס או של רכבת הרים, העייפות שלי תתחיל
להתפוגג. ועד שאגיע הביתה, היא כבר תיעלם לגמרי. כאילו לא
היתה. כאילו קמתי רענן ונשארתי רענן עד שעות הערב. ובלילה,
אחרי חוסר-מעש מול הטלויזיה או אחרי מנת הציד היומית שלי, אני
אלך לישון ובודאי אתעורר כמה שעות לפני עלות השחר מאיזה סיוט
מתמשך או רעש מוזר מהסלון, אלך לשתות ולהשתין ואחשוב מחשבות
סתמיות עד שארדם שנית רק כדי להתעורר מאוחר מדי ולהגיע
לאפרוריות כ"כ עייף, עיניים אדומות ופה מפהק.
רק מלחשוב על זה בא לי לישון.