דלת העץ החומה נפתחה אל חדר המתנה מואר וריק, פרט לנערה אחת,
שעיינה באחד מאותם שבועוני המתנה, האופייניים למקומות מסוג
זה.
"את יכולה להיכנס" פנתה אליה בקול רך ושקט.
היא קמה ממקומה באיטיות, מחליקה את שמלת המיני האדומה, כמו
מנקה אותה מכתמים או קמטים בלתי-נראים. חיוך של נימוס עלה על
שפתיה הדקות, בעודה פוסעת בצעד בטוח למשרד החמים. במבט ראשון
עוד התלבטה באלו מבין הכורסאות לשבת, אך מיד הבחינה כי על אחד
מהם, דווקא הפחות מרווח למראה, מונחים פנקס רישום ועיפרון. היא
התיישבה בכורסא האחרת.
"שלום לך. זו הפגישה הראשונה שלנו, אז אולי כדאי שנתחיל בזה
שתספרי לי קצת על עצמך?"
"אני חושבת שלא כל-כך בא לי. אני אולי מציעה שנשב פה ונשתוק
במשך שעה, או שאולי נראה טלוויזיה, או שאולי אפילו נעשה משהו
מהפכני? מה את אומרת ששתינו נלך לאיפה שאנחנו רוצות, את תקבלי
את הכסף שלך מאבא שלי, ואני לא אסבול כאן איתך? מה את אומרת על
זה? את נראית לי עדיין צעירה ובלי טבעות על הידיים. בטח תוכלי
לעשות משהו מועיל בזמן הפנוי שלך- אולי תלמדי איזו תיאוריה
חדשה, תראי סרט טוב, תמצאי איזה עורך דין לחיים מתוקים
ומאושרים? הא?"
היא הניחה את הפנקס והעיפרון על משען הכורסא, השפילה עיניה
לרגע כמנסה לחשוב על התשובה הנכונה. לא היתה כזו.
"אני קצת מבינה עכשיו מדוע אביך אמר לי, שעלולות להיווצר בעיות
בטיפול שלנו."
"למה בעיות? יש לך בעיות? את רוצה לספר לי על זה? אני בטח אגבה
פחות כסף ממך על פתרון בעיות."
"את יודעת- אני לא יכולה להכריח אותך לדבר. טיפול זה משהו,
שצריך לבוא ממך. לא ממני ולא מאבא שלך. אם את לא מוכנה, אז לא
נעשה שום דבר."
"מצויין. את משחררת אותי? הייתי בטוחה, שייקח לי הרבה יותר
זמן."
"למה חשבת כך? את הרי מעל גיל 18, אם אני לא טועה. את לא חייבת
כלום לאף אחד. למה בכלל טרחת לבוא לכאן?"
"כי הבן זונה הזה לא יסכים לתת לי כסף, אם אני לא אלך
לטיפול."
"למה הוא חושב שאת צריכה טיפול?"
למה? כי... אני לא מאמינה שאני נגררת למלכודת שלך. תקשיבי- אני
בסדר גמור, מרגישה טוב, אין לי חום, דלקת ריאות, או איידס. אבל
את יודעת מה? אין לי בעיה לספר לך כל מה שהוא פוחד לשמוע. את
הרי בטח תספרי לו הכל. רק המחשבה על הפרצוף שלו כש..."
"אני לא אספר לו דבר. זה הכל בינינו."
"הוא מממן. הוא ירצה לדעת. אין דרך אחרת" לחשה, בעודה מקרבת את
פניה לעברה. "וזה לא מפריע לי בכלל. הייתי אפילו מספרת לו, אם
הוא היה רוצה. הוא תפס אותי שלשום בערב. הוא סיפר לך את זה?"
"תפס אותך? במה? מקיימת יחסי-מין, את מתכוונת?"
"או שאת שחקנית טובה או שבאמת הוא לא סיפר לך. זיון? אפשר אולי
להגדיר את זה ככה. כן, היה שם זין, אבל לא רק. אם טת מבינה
אותי. באקדמיה ראית פעם זין? מלמדים אתכם שם על דברים גסים
כאלה, או רק על איך קונים כורסאות עור?"
"אולי עדיף שאת תספרי לי."
"אני אספר. אין לי בעיה, אני אספר" אמרה בקול חד וברור, בעודה
נשענת לאחור על כורסתה. "הוא לא מבין מדוע הבת היפהפייה שלו,
שקיבלה 730 בפסיכומטרי לא מזמן ושיכולה ללכת ללמוד מה שהיא
רוצה, עושה את מה שהיא רוצה. זה פשוט לא נראה לו הגיוני. הוא
לא מבין שיכול להיות שאני נהנית מזה מבלי בכלל לחשוב עליו."
היא התלבטה מעט לפני שהחליטה בכל זאת לשאול שוב:
"אני עוד לא מבינה מה את עושה בדיוק."
"זה לא בשביל כסף, זה בחינם. לכיף. אני לא איזו זונה או נערת
ליווי. הם חברים שלי. מה אני עושה, שאלת?" חזרה על השאלה,
כאילו רק עכשיו נזכרה בה. "ישנם דברים שאפשר רק לראות. לא
לשמוע."
"אני אאלץ להבין לפני שאחווה דעה כלשהיא" אמרה לה בקול פחות
רגוע ובוטח מכפי שהיה אמור להיות. חיוך ליווה את תשובתה:
"לזה לא ציפיתי. אני די משוכנעת גם שאבי לא יאשר לך תשלום עבור
שעות חריגות. אולי בעצם כן, אם לא תספרי לו. את מוזמנת לבוא
איתי. למען האמת, אפשר לצאת כבר עכשיו" כך, בעודה מסיימת את
המשפט, קמה ממקומה, ואחזה בתיק היד שלה. "את מוזמנת לבוא עכשיו
איתי. אבל אולי עדיף שתישארי כאן במשרד החמים שלך. מה איבדת שם
בחוץ?" ובחיוך מלגלג פסעה החוצה מהמשרד. ההתלבטות לא יכלה
להיות ארוכה מדי.
"אני באה. המתיני דקה" קראה אחריה, ומיהרה בדרכה החוצה. מובלת
ולא מובילה, כפי שלא היתה רגילה כבר זמן רב.

"מונית!" צעקה והרימה את ידה.
"לאן אנו נוסעות?"
"לים. קבענו שם בעוד כחצי שעה. אני מקווה שלא איכפת לך אם אני
אתפשט כאן. אני שונאת לעשות את זה בים" הכריזה וללא היסוס
הכניסה את ידיה לשמלת המיני, ולאחר שניות ספורות פשטה את זוג
תחתוניה. נהג המונית נראה מרוצה מהאירוע הפתאומי וכיוון את
המראה בצורה טובה יותר. היא שלפה זוג תחתוני חוטיני מהתיק,
ולבשה אותם באותה דרך.
"קח. מתנה ממני. תתלה על המראה למזל" חייכה לנהג והשליכה קדימה
את תחתוניה המשומשים
"הייתי מעדיף להיות במקומם" חייך הנהג מנסה את מזלו. ללא כל
מבוכה רכנה לעברו קדימה ולחשה לאוזנו כה מקרוב עד שלשונה כמו
דיברה מתוך התנוך: "אני יודעת. גם אני הייתי מעדיפה להיות
במקומם. אבל מה לעשות ששנינו לא נהיה שם. ותזכור שאשתך מחכה
בבית..." ובעוד ידה השמאלית נשלחה לליטוף מנחם בין רגליו, ידה
הימנית מיששה את כף ידו על ההגה עטורת טבעת זהב.
"למה עשית את זה?" לחשה לה. היא סובבה את פניה לעברה. היא
הייתה בשליטה מלאה, זה ברור. עיניה הירוקות חדרו אל תוך פניה,
אל תוך גופה:
"למה? כדי שהלב שלו ירעד קצת. שיתרגש. שישתוקק. שירגיש. שיחיה.
כמו שאת עכשיו" והניחה את ידה על ליבה. הוא רטט. שלושת הלבבות
במונית הלמו בעוז.

הם ירדו בחוף. היה שומם יחסית. החול היה חמים למגע. היא הורידה
מייד את נעליה והרימה ידיה לשמיים.
"אלה החיים האמיתיים" הכריזה בצעקה. "ואת היית יכולה להיקבר
במשרד עכשיו. או עם איזה אוכל מחומם מאתמול. אלה החיים."
היא התלבטה מספר שניות ופשטה אף היא את נעליה, ישבה על החול,
והביטה ברקדנית הירח שלמולה. גופה נע בשלמות כה יפה בעודה
מזמרת בקול איזו אופרה. שמלתה הקצרה מתנפנפת מספיק מהר וגבוה
על מנת לרמוז על קימורי ישבנה, ועל כך שדבר כמעט לא מסתירם.
חולצתה היקרה שנזרקה כלאחר יד על החול, שערה האסוף שנפרע באחת,
וגופה שאיים לפרוץ מבעד לחזייתה הדקה. שדיה התעגלו בכבדות,
וקיפצו יחד עימה בהרמוניה מושלמת.
"מלכת הירח שלי!" נשמעה קריאה רמה מאחור, והיא קפצה בבהלה
ממקומה. "אין לי אף מצלמה שתוכל להעביר אותך בשלמותך... והיום
את לא לבד אני רואה. מה הבאת לנו לכאן?" היו שם שני אנשים.
האחד, זה שדיבר, היה גבר מזדקן כבן 40, מצלמה על עורפו, וזקנקן
קטן אמנותי מעטר את פניו. השני נראה בשנות ה20 לחייו, יחף,
רגליו שריריות, לגופו לבש חולצה לבנה מכופתרת ושקופה שכמו
ניתרה על חזהו השרירי, והתנפנפה ברוח החמימה. מתחת לחולצה לבש
ספק בגד ים, ספק תחתונים, וניסה להסתיר משהו ולא ביעילות. פניו
היו מסותתות, ושפתיו אדומות כדם, כאילו טרח למשוך אותם באודם
קודם לכן. הוא שתק, גם כשעברו לידה. רק מבט עיניו חדר לתוכה
וגרם לה, שלעולם לא השפילה מבט לפני איש, להוריד במבוכה מבטה
לחול.
"היא הפסיכולוגית שלי. אבל היום היא בתפקיד מטופלת" הכריזה
בהחלטיות, ללא ניסיון לתת לה לענות בעצמה, ורצה אל שני הגברים.
לצלם הדביקה נשיקה על שפתיו, ולבחור הצעיר לחצה ידה והצלם ערך
ביניהם היכרות.
"בואו איתי למים" קראה בקול.
"לא, לא. אל תרטיבי את עצמך. אני מבטיח לך שנגיע גם לזה. אני
אבל צריך שאתה תהיה רטוב. לך תיקח איזו טבילה נחמדה. אז נוכל
להתחיל". האל אדום-השפתיים הינהן ללא חיוך ופשט את חולצתו.
גופה החסיר נשימה כמעט.
"את כבר מבינה מה אני כל-כך אוהבת לעשות? את מבינה כבר למה?"
"אתם לא מכירים בכלל?" הוציאה לבסוף משפט מפיה.
" ברור שלא. זה הרי יהרוס את כל הכיף."
"ואני" הוסיף הצלם "מבטיח להביא לה את הטובים שבטובים. ומקיים"
חייך ונשק לה שוב על מצחה.
הן ישבו אחת ליד השנייה. בקבוק יין אדום, שפתח הצלם, נלגם
במהרה, והוריד במהירות את מפלס המבוכה. היין גם יכול היה
להסביר ביתר-יעילות את הסומק שפשט בלחיי שתיהן, למראהו של
הבחור הצעיר השב מן הטבילה הקצרה בים.
"תראי אותו" לחשה לה עוד בטרם הגיע לטווח שמיעה. "אני כבר
מתרגשת רק מהמחשבה שעוד מעט... " חזהו היה נטול כל שערה, מגולח
למשעי, פטמותיו הדוקות וזקורות מחמת קרירותם של מי הים שנטפו
משערו הקצר ומגופו, רק שפתיו כאילו לא נגרע דבר מאדמימותם.
"אני גם מתרגשת. בשבילך." לחשה לה בקול מסוחרר קמעא ושתיהן
החליפו קריצות ביניהן. לראשונה באותו ערב.
"נו, צלם שלי? מה עלי לעשות היום?"
"כרגיל. מה שבא לך. את משלמת. את הבוס. אני סתם נהנה."
הרוח פיזרה את שמלתה ונופפה בה לכל עבר. חיוכה המתקתק חשף
שיניים לבנות ובוהקות. היא אחזה בידו של הבחור והחלה למשכו
לכיוון קו המים. הצלם הלך אחריהם במרחק מה עד שנתמקם. הבזקי
מצלמה החלו מייד להישמע, מפרים את רחש הגלים מדי פעם בפעם. היא
משכה בידו והם החלו ללכת במעגלים בקו התפר שבין המים לחול. היא
החלה לגרות אותו. זה היה כה פשוט. כה ארוטי. תוך כדי הליכתם
הצמודה, נפנתה מדי מספר שניות הצידה, כך שישבנה התחכך בקדמת
תחתוניו. כשפנו לכיווני שוב יכולתי לראות את תחתוניו מתוחים עד
להתפקע על עורו. זקפתו כמעט שקרעה את תחתוניו הצמודים והרטובים
ממי הים. לבסוף עצרה למולו, ונשקה לו על סנטרו. לשונה החלה
מטיילת על פניו החלקות. הוא עצם את עיניו והתענג על מגע שפתיה
המרפרף על עור פניו. הצלם זז כאחוז תזזית ביניהם, מנסה שלא
להפר את האינטימיות, אך גם לא לאבדה. נקישות מצלמתו לא הפריעו
להם כלל. הם כמו היו בחלום אירוטי שלהם בלבד. עיניו היו עדיין
עצומות, כאשר כרעה על ברכיה ומצצה את פטמותיו. היא לא ראתה
זאת, אך כשהצלם החל לכוון את מצלמתו מטה, הביטה היא, מאחור,
למטה גם כן, וראתה כי זקפתו של הבחור מצאה פתח מילוט מתחתוניו.
כיפת זיקפתו נגלתה מבעדם במלוא הדרה. היא ירדה מטה מפטמותיו,
אל ריבועי בטנו, לא מוותרת על אף טיפת מי מלח. היא נשקה
לזקפתו, ואז בשיניה משכה מטה את תחתוניו. כבר לא היו אלה טיפות
מי ים, אלא טיפות זיעה, שנטפו מגופו. ידיו הונחו על ראשה,
בעודה יונקת את איברו אל פיה. תנועות ראשה היו ארוכות ומלאות.
גופו החטוב נע לעומתה אחורה וקדימה, משמיע אנחות מדי פעם,
שבמקביל לקולות הים נשמעו כחלק מושלם מהטבע. לאחר מספר שניות
פסקה ממלאכתה וקמה על רגליה. היא הפנתה את גבה אליו ונצמדה
לאיבר מינו, אוחזת את צווארו בשתי ידיה. ללא מגע ידיים כלל,
החדיר את איברו אל מתחת לשמלתה. הם נעו כך כמו בריקוד זמן מה,
עד שבתיאום מופלא כרעו על ברכיהם. הוא רכן מאחוריה ובשתי ידיו
פשט את שמלתה מגופה.
"אל תוריד את החוטיני" לחשה כנגד שאיפתו הבאה, שכמעט מומשה
כבר, "זה מגרה אותי הרבה יותר".
היא חשבה שאין הם רואים אותה, שהצלם לא מרוכז בה, שהעולם קיים
רק להם. היא כמעט שלא חשבה על ידה שנשלחה מטה, על הרטיבות
שגילתה מתחת לבגדי העבודה המחויטים שלה. אנחה לא רצויה שפלטה
לפתע חשפה את סודה, וסומק פשט מייד על לחייה. האם שמעו אותה?
הצלם לא עשה דבר חריג, אלא המשיך לתקתק מדי פעם בפעם. הבחור,
היה עדיין על ארבע, עיניו עצומות, איברו דחוק בין החלק האחורי
של החוטיני לבין שני ישבניה, ידיו חפנו את שדיה המלאים
והקופצניים מבעד לחזיית התחרה, וגופו ככלל נע קדימה ואחורה
במהירות מטלטל אותה עימו. אך היא הביטה בה. היא שמעה את אנחתה.
חיוכה ננעץ בה, מגביר את מבוכתה. היא זחלה קדימה בזריזות,
משתחלת החוצה מאיבר מינו. הבחור חשב שהיא משנה תנוחה, אך היא
כבר זחלה משם, חולפת על פני הצלם בדרכה אליה. שניהם נותרו
מופתעים קמעא, בעוד היא מתקרבת אליה. ידה כבר הוצאה מהמכנסיים,
אך זה לא שינה דבר. הכל היה ברור.
"זו ההזדמנות שלך. הוא מחכה לך" לחשה לה. ללא מחשבה או התלבטות
יתרה, הושיטה את ידיה אל חולצתה המכופתרת וקרעה אותה מעל גופה,
מותירה אותה עם חזייה לבנה פשוטה. היא נותרה קפואה לחלוטין גם
כשפתחה את כפתורי מכנסייה.
"קומי, תזחלי אליו. הוא שלך. אני רוצה לצפות בך" לחשה לה.
הלמות ליבה נשמעו למרחקים. היא הביטה בספק אימה ספק חוסר בטחון
לאחור עליה. היא בתחתוני החוטיני וחזיית התחרה התפוחה עד
להתפקע, ישבה מאחור, היכן שרק דקה קודם לכן ישבה היא, וחייכה
אליה את חיוכה המתוק. חיוכה כמו נסך בה בטחון והיא קרבה אל
הבחור חסר ההבעה על פניו. ידו השרירית נשלחה לעברה, ואחזה
בצווארה.
"בואי אלי. אני רוצה אותך בעמידה. תורידי את הבגדים שלך עכשיו"
ציווה עליה בקול בוטח. עכשיו הוא שולט עברה מחשבה בראשה, לאחר
שקודם לכן היה ברור כי הבחורה שולטת בו. כנראה שכל אחד יכול
לשלוט ולהישלט בחייו. גם היא עד לפני מספר שעות שלטה בנעשה
במשרדה... היא נותרה עירומה, גופה העדין נצמד ברטט לחלציו שלו
שעדיין להטו. לפתע, אחז בישבנה והרים אותה למולו באוויר. היא
נחתה בדיוק במקום הנכון, וכל גופה נאנק מאיבר מינו שחדר לתוכה
בפתאומיות. שפתיו מצצו את פטמותיה בעוד ראשה נזרק לאחור. שרירי
זרועותיו תפחו בעודו מטלטל אותה באוויר. רעשי תקתוק המצלמה,
אנחותיה שלה, נאקותיו של הבחור וקול שפתיו בעודו מוצץ את
פטמותיה נתערבבו זה בזה. הם כבר היו בתוך המים. הוא כרע על
ברכיו, וגווה נשק למי הים הרדודים. איבר מינו הוסיף לחדור
לתוכה מבעד לגלים. היא הרגישה את ליבה גועש, את ירכיה מתחילות
להתכווץ בזעם סביב האיבר שבתוכה. היא חשה את הרגע מתקרב, אך
משום מה גופה לא נתן לה עדיין להגיע לשם. הוא כמו ידע שאין זה
הסוף עדיין. היא הביטה לעבר החוף וראתה אותה. ללא כל בושה ישבה
ליד הצלם כעת, מרחק של כ5 מטרים מהם ועינגה את עצמה. כשמבטיהם
נפגשו, הפליטה אנקת עונג ובידה סימנה לה לבוא. ללא מילים, ללא
כל תנועה מיותרת. היא רק נשכבה על בטנה ושלחה את יד ימינה
קדימה ובאיטיות סימנה לה באצבע לבוא אליה. הבחור נראה מעט
מופתע מהתפנית הנוספת. הוא פסע אחריה מהמים, אך היא שכובה על
החול למולו סימנה לו בידה בחיוכה המתקתק והמפתה לעצור
"אני רוצה אותה לעצמי לחשה. אתה יכול לתפוס את מקום המאוננים
כאן לידינו" ושלושתם ציחקקו. רק הצלם ניצל את ההפוגה הזמנית
להחלפת סרט נוסף במצלמתו.
"כבר על הכורסא במשרד רציתי לעשות את זה" לחשה לה, כשהוציאה את
לשונה מפיה.
"לעשות מה?" שאלה בתמימות מזויפת.
"את זה--" וקרעה את חזייתה השחורה מגופה, חושפת זוג שדיים
גדולים ויפים. פטמותיה הזדקרו, חומות וקשיחות מחמת הקור
והריגוש.
"אז למה לא עשית זאת?", שאלה.
"כי זו לא נראתה לי דרך טיפול נאותה", החזירה לה תשובה מהירה
וקולעת. שוב חשה שהעניינים בשליטתה. היא מצצה את פטמותיה
ועיסתה את שדיה. כף ידה לא הצליחה לכסות אותם. היא ירדה במורד
הגוף הנפלא והחמים שנאנק תחתיה, עד שמצאה את מבוקשה. גם היא
עשתה כמוה, ועד מהרה היו שכובות זו כנגד זו מהופכות, ושקועות
כל אחת בשנייה. תחושותיה מכל כיווני הגוף נתערבבו. בלשונה חשה
את מעיין הרטיבות ואת איבר העונג שלה, מלוח מעט ממי הים ששטפו
אותן מדי כמה שניות. בין רגליה חשה את לשונה מתערסלת ומתפתלת
בתוכה. מדי פעם היתה אחת הלשונות נוטשת ועוברת הלאה לפתח מרוחק
יותר, אך תמיד חזרה קדימה. ואז חשה כי לא רק הלשון מרוכזת בתוך
איברה, אלא כל השפתיים, הפה, השיניים. היא ינקה אותה לפיה.
בפיתול אחרון ואנקה עזה נשמטו שתיהן אל החול הרטוב. הן גמרו
ביחד והצלם התקשה להחליט את מי לצלם. הוא עבר ביניהן יורה
בהבזקיו עליהן.
"את רוצה לסיים את העבודה?" לחשה לה ונשקה לשפתיה.
"בשמחה" חייכה וסימנה לו להתקדם לעברה. לא לקח זמן רב. היא לא
ויתרה על אחיזת ידיהן זו בזו. תוך כמספר שניות, התמוטט הוא
לאחור, והיא לקקה את שפתיה וחזרה לנשק אותה, מותירה שובל לבן
קטן על שפתיהן
"רגע. לא תפסתי את השוט האחרון" קרא בבהלה הצלם שבדיוק שב
מתיקו שם החליף את הפילם האחרון. "מי מכן ירדה לו בסוף...?"
שאל ברצינות תהומית.
"מה זה משנה!" הכריזו יחדיו וצחקקו. "שתינו הרי גוף אחד"
ובנשיקה לוהטת חתמו את דרישתו לדעת.