השעה היתה עשר בבוקר, כאשר התעורר הרצל לשמע הצלצול העשירי של
השעון המעורר ליד מיטתו. אין ספק, שזוהי שעה די מאוחרת להשכמת
בוקר עבור בחור ממוצע בן שלושים כגילו של הרצל. אלא, שהרצל לא
כאחד האדם הוא. אם לא היה עליו להתיצב במוסד לביטוח לאומי, היה
ממשיך לישון, כהרגלו, לפחות עוד שעתיים נוספות. וכי מדוע,
שיקום מוקדם יותר? האם הבוקר מזמן לו חוויות מיוחדות? שלא
כרבים מבני גילו, אין עליו עול של השכמה מוקדמת לקראת יום
עבודה ארוך. אף פעם לא ראה עצמו נתון למרותו של מעביד כלשהו.
ומאחר שלא היו לו צרכים מיוחדים, ובשל העצלות הטבועה בו, לא
עלה אף פעם בדעתו ליזום עסק משלו.
בוודאי תשאלו קוראים יקרים: הרי גם אדם בעל צרכים מועטים זקוק
לאמצעי קיום מזעריים, ועד מתי אפשר לחיות מתמיכת ההורים? ובכן,
זאת עליכם לדעת: פסיכיאטר, המכהן באחת מוועדות המוסד לביטוח
לאומי, אליה פנה הרצל, איבחן את אי-יכולתו או רצונו לעבוד
כנכות נפשית, שבעטיה הוא מקבל קצבה, והתיצבותו במוסד אותו בוקר
נועדה לצורך בחינה תקופתית של מצבו.
לאחר שהתלבש ואכל יצא למחוז חפצו כשלראשו walkman. בדרך ניפץ
פנס ברחוב, עקר כמה שתילים באחת החצרות דרכן עבר, וכשפגש בשכנו
חנן, שאותו לא סבל עוד בהיותם תלמידי אותה כתה בבית ספר יסודי,
עורר מחדש וויכוח ישן ביניהם, שהסתיים בחבטות שספג ממנו
בן-כיתתו לשעבר.
בעומדו בפני וועדת הנכות מקווה היה, ששוב הצליח להציג עצמו
כמקרה אבוד ללא כל סיכוי להשתנות.
בדרכו חזרה לביתו לא חשב כלל על תוצאות הבדיקה. ראשו היה מלא
במוסיקת הטראנס לה האזין... ואז נקטעו הצלילים בהודעה על
פיגוע, שארע לא רחוק ממקום מגוריו. הידיעה על כך עוררה בו
רגשות לאומיים חמים. מלא זעם חשב לעצמו: איזו חוצפה יש לערבים
האלו לפגוע בסדר ובשלווה במקום להודות על כך, שמניחים להם
לחיות בשלום.
מייד החליט לעשות מעשה. הכניס לכיסו כמה אבנים, שמצא בצידי
הדרך, ושם פעמיו לכיוון השוק. כשהגיע לשם הצטרף לצעקות "מוות
לערבים", ויחד עם עוד כמה צעירים יידה את האבנים, שהכין מראש,
בבני-ישמעאל, אזרחי מדינת ישראל, חלקם שרתו בצה"ל, שעבדו
במקום.

בחדשות הערב הוקרא שמו של חנן שכנו, בין אלו שנפצעו.