לעולם לא אשכח את אותו הרגע. אני, על גג הבניין תלויה על חוט
דק שמפריד בין החיים למוות.  מלמעלה הכל נראה כל כך קטן, אותם
אנשים שמהלכים שם על המדרכה בגב זקוף וראש מורם, וחושבים שאין
עליהם, הם לא יודעים כמה הם קטנים מלמעלה, כמה הם חסרי חשיבות
בדיוק כמוני. כל המחשבות שתמיד ניסיתי להדחיק צפו פתאום כאילו
ובאו משום מקום והיו לי את כל הסיבות שבעולם על מנת לקפוץ,
ואפילו לא סיבה אחת להישאר בחיים.

אתם בטח שואלים את עצמכם מה גורם לבן אדם לקום בבוקר, להסתכל
במראה ולהגיד  "אוקיי, היום אני הולך להרוג את עצמי". גם אני
שאלתי את זה פעם. לא יכולתי להבין איך לוקחים משהו כה יקר ערך
ומשליכים אותו בזמן שיש כל כך הרבה אנשים בבתי חולים שנאבקים
על כל טיפת חמצן שזורמת בתוכם. הרי התאבדות זה המעשה הכי אנוכי
שאפשר לעשות, שלא נדבר על הכי פתטי. התאבדות לא מעידה על שום
דבר פרט לחולשה. היום בדיעבד אני יודעת את זה. באותו הלילה אני
ראיתי את הסוף...
הרוח הייתה כל כך קרה והיא חדרה לתוכי בצורה כל כך מכאיבה, אבל
אותו גבול דק בין עונג לכאב הפך את חדירתה של הרוח לעונג. זה
אולי ישמע לכם קצת פסיכוטי אבל אני אוהבת כאב, לא משנה מאיזה
סוג אם זאת רוח מקפיאה או שעווה רותחת. כשאני חשה בכאב כל הגוף
שלי מתמלא בצמרמורות מחשמלות שאין דרך לברוח מהן ואני נכנעת,
נכנעת לכאב כי אני יודעת שזה מה שמגיע לי, לסבול.

התיישבתי על קצה הגג בידיעה שזהו, אני עכשיו הולכת לסיים את
חיי. אני מניחה שבוודאי כבר הספקתם לחשוב מה היה לי כל כך רע,
למה רציתי לברוח, להיעלם, לא להתמודד. אני אענה לכם על
זה...הסיבה שרציתי להיעלם ולברוח ולא להתמודד היא פשוט כי לא
היה לי עם מי להתמודד. כל חיי הייתי לבד. זה התחיל בגן כשאמא
בגדה באבא עם עמית לעבודה ואבא גילה את זה.
הם כל כך ניסו להסתיר ממני את העובדה שהמשפחה מתפרקת אבל הם לא
היו מודעים לכך שילדה בת 6 רואה את הדברים כמו שהם ומבינה הכל.
לא הייתי צריכה להיות גאונה כדי להבין שאבא השתגע. הרי אבא
נורמלי לא מטביע את עצמו כל לילה בים של אלכוהול עד כדי איבוד
הכרה מוחלט, ומוציא את ענבי הזעם עליי. המכות הפיזיות שקיבלתי
ממנו כאבו הרבה פחות מן ההצלפות בנפש שהותירו צלקת שהינה מדממת
עד היום...

אני הרגשתי אשמה. ילדה בת 6 אמנם רואה תמונה שלמה אבל לא בצורה
אובייקטיבית ולכן תמיד חשבתי שאמא הלכה למישהו אחר בגללי ואבא
מעניש אותי על כך...אז כבר אז נכנעתי. נכנעתי לחסדיו של אבא
שלי, נכנעתי לכאב, נכנעתי לעצמי. לא יכולתי לספר לאמא שלי כלום
ואני מניחה שבמידה מסויימת גם לא כל כך רציתי.
הפכתי לילדה מאד מרירה ומסוגרת שאף אחד לא רצה להיות בחברתה,
וילדים רואים את זה וכולם התרחקו ממני וככה בעצם התחיל המסע
שלי לבד. אבל לא מספיק שהייתי לבד מבחינה חברתית גם לא הייתה
לי משפחה תומכת שהייתה יכולה לסייע ולעזור. כל כך קינאתי באותן
ילדות שגרות בבית גדול עם משפחה מושלמת כששני ההורים אוהבים
אחד את השני ומשחקים עם הבת שלהם בשבת אחרי הצהריים. תקראו לזה
נאיביות או תקראו לזה ייאוש אבל אני באמת האמנתי באגדות וכל מה
שרציתי אי פעם היה לחיות באגדה. במקום זה חייתי בסיוט.
כשאמא שלי גילתה אודות מעשיו המופלאים של אבי היא החליטה לסלק
אותו מהבית שלנו. אבל אני...נשארתי לבד. אבא לא היה אבל הסבל
והכאב תמיד היה שם, הצלקת היא תמידית. אחרי המקרה הזה אמא שלי
השתנתה לגמרי. היא החלה לשתות המון וכל ערב כאשר הייתה חוזרת
מהעבודה, היא הייתה מוצאת לה גבר חדש שהיה מתיימר להיות דון
ז'ואן. אני לא עיוורת כל מה שכולם רצו זה את הכסף של אמא. ככה
התנהלו הימים במשך שנים ואני גידלתי את עצמי לבד. נאלצתי
להתבגר יותר מהר מכל אחת אחרת בת גילי. בגיל 15 חשבתי כמו
מישהי בת 20 וזה הרחיק ממני אנשים כי הם לא הבינו למה אני כל
כך פסימית ולא רואה את הדברים בורוד.
ורוד...איך אפשר לראות ורוד כשאבא שלך הוא חתיכת מנייק שמתעלל
בך ואמא שלך היא שרמוטה שהולכת עם כולם. ואת, כל החיים שלך
משקיפה מן הצד ומתחננת ליחס אבל כל מה שאת מקבלת זה כלום!
בגיל 17 הכל השתנה. אני כהרגלי ישבתי על ספסל בבית ספר באחת
ההפסקות לבד, אכולת קנאה בכל אותן בנות מדהימות מוקפות בחברות
ומחזרים והרגשתי כל כך רע כי כמה אפשר להיות לבד?!
עד שאופיר הופיע. גבוה, שיער שחור ועניים ירוקות שאפשר לטבוע
בהן. הוא פנה אליי ואמר לי בקול עדין ומנחם "למה בעניים יפות
כמו שלך יש כל כך הרבה עצב?"
באותו רגע התחלתי לבכות את מה שלא בכיתי במשך 17 שנה. ומאז הוא
הפך להיות החבר הכי טוב שלי. סיפרתי לו הכל על תחושת הבדידות,
על אבא שלי, על אמא שלי, על העובדה שאף פעם לא היה לי את מי
לאהוב ואף פעם לא היה מי שיאהב אותי על כל הכעס והטינה, על
הרצון למות, הרצון של פשוט לא להיות..
אבל כמה שהוא היווה בשבילי חבר טוב זה עדיין לא חיפה על כל
תחושת העצב והמרירות ששכנה בי מאז ומעולם. והחלטתי שזהו, נמאס
לי בכל מקרה לאף אחד לא ממש איכפת אם אני נמצאת פה או
לא...למרות שאופיר טוען כל הזמן שאני הדבר הכי יקר לו אבל זה
לא הגיוני כי לי מגיע לסבול! הוא סתם מנסה לנחם....זאת הייתה
ההרגשה שלי.
לא היו בי יותר היכולות להתמודד ולספוג את כל השיגעונות של אמא
שלי והיחס המזלזל של הסביבה.
צהריי יום שלישי, יום חורפי, עליתי לגג הבניין שנהגתי להתבודד
עליו. ישבתי על הקצה חשבתי לעצמי. נעמדתי. לקחתי מספר צעדים
אחורה. אזרתי את כל האומץ הדרוש רצתי לעבר קצה הגג ובשניות כל
החיים שלי עברו לי מתוך הראש הבזקי תמונות של אבא של אמא של
הנערות המדהימות מהשכבה של הנערים המדהימים שלעולם לא יהיו שלי
של כל אלו שלא מכירים אותי ובכל זאת שופטים של אופיר ושל
ההלוויה שלי...אני הייתי מוכנה לקפוץ!

ואז כמו משום מקום הרגשתי יד שעוצרת אותי ולא הבנתי מה קורה עד
שראיתי את פניו של אופיר ודמעה שזולגת על לחיו. הסתכלתי לו
בעניים הוא הסתכל עליי ושנינו התחלנו לבכות.
בכל אותו הלילה ישבנו מחובקים על גג הבניין כשהרוח הקרה חודרת
לתוכנו בכאב מענג,
ולא אמרנו כלום רק היינו מחובקים ומדי פעם זלגה דמעה ועוד דמעה
ועוד דמעה....