אני לא יכולה לקרוא לך, אמא. את בטח יכולה לנחש למה.
אני גם לא יכולה לחשוב עלייך, שוכבת במיטתך ובוהה בעינייך
הירוקות (בהנחה שעיניי הם ירושה ממך) בקירות, חושבת עליי.
בטח כשנטשת אותי אז, בזמנו, לא תיארת לעצמך שבתך הפעוטה, בת
ה-3 חודשים, תצליח לשרוד. ואולי אף קיווית לכך?
לא דמיינת שבתך תגדל, תלמד בתיכון ואף באוניברסיטה, ושהתינוקת
הקטנה שהייתי, שעכשיו כבר בחורה צעירה, תהיה בעלת עבודה קבועה
ועם תור של מחזרים.
ברור לי, שאני לא אשלח את המכתב הזה -שהרי איש אינו יודע היכן
את או מה עלה בגורלך- אבל היה לי חשוב לכתוב אותו, אולי כדי
להתנקות מהרעלים, שמכרסמים אותי מרגע שנודע לי על קיומך. כן,
המשפחה המאמצת הנהדרת שלי, לא הסתירה ממני את האמת לרגע, כך
שכשבגרתי קצת והייתי מסוגלת להבין, סיפרו לי מיד.
עכשיו,21 שנה אחרי אותו יום בו התכחשת לי, אני מתחתנת.
שמו הוא קובי. הכרתי אותו לפני שנה וחצי ואנו נישאים בקרוב.
את אינך מוזמנת לחתונה. לא ולא. את התנערת ממני, ועתה אני
ממך! אהה כן, גם בהזמנה את אינך מופיעה.
אז אני מתחתנת. ועוד מעט כבר יהיו לי ילדים משלי, בעזרת ה'.
רק רציתי להגיד לך, שאני לעולם לא אעזוב אותם!
ב: (אני לא
יודעת איך קוראים
לרגש הזה שעולה בי
עכשיו)
בתך. |
