הם מסתכלים עלי במבט מוזר, לא מבינים למה השתניתי ככה.
למה החלפתי את הורוד ובכלל הצבעוני והתחלתי ללבוש שחור, רק
שחור, שחור של אבל.

ניסיתי לדבר איתם, להסביר, אבל הם לא מבינים, לא מנסים אפילו
להקשיב לי, עסוקים בלרחם עלי כל הזמן... לפעמים נדמה לי שכואב
להם להסתכל עלי... וחס וחלילה להסתכל לי ישר בעיניים.

הם בטוחים שאני סוג של כבשה שחורה, הם קוראים לי בלאקרית
וגותית, ואני אמנם כזאת, אבל ככה הייתי עוד קודם, שום דבר לא
השתנה מהבחינה הזאת, זה לא סוג של מרד זאת אני... אין לי מה
להראות לעולם, שום מסר עמוק.

והחברה הכל כך טובה שלי, מנסה לשכנע אותי שאני רק צריכה לאהוב,
שאני צריכה להתאהב, ככה יעברו לי כל "השאיפות האובדניות"...
היא כל כך מטומטמת לפעמים, חמודה, אבל מטומטמת.
אני כל הזמן אומרת לעצמי שמחר אני אבוא אליה, אליהם, אני אצעק
ואצרח עד שהם יקשיבו ויבינו, לספר להם הכול ולא ברמזים כי נמאס
לי ממעטה הסודיות שמכסה פה את הכל...



אני הייתי מאוהבת... אני עדיין מאוהבת,
מצאתי את החצי השני שלי לפני קצת יותר מחצי שנה, כן בערך מהזמן
שהחלפתי לשחור את החיים, כדי להיות מדוייקים אני יכולה להבטיח
לכם שקודם מצאתי אותו...
ואתם יודעים למה אני באבל? זה לא שהוא עם חברה... הוא אפילו לא
הומו... הוא מת...
הוא התאבד לפני שהכרתי אותו, שבועיים לפני שקיבלתי את הדיסק עם
השירים שלו... שירים שהוא הקליט במשך שנתיים-שלוש, שנה לפחות
הדיסק הזה הסתובב בין אנשים שאני מכירה, אז למה לעזאזל קיבלתי
אותו כל כך מאוחר... למה זכיתי להכיר אותו רק דרך מה שהוא
השאיר מאחוריו, שירים, חברים ומשפחה...
אז איך אתם מעיזים להגיד לי לא להתאבד,
אתם חושבים שאני אוכל אחרי שהכרתי את אותו, את המשפחה שלו, אני
לא מוכנה להעביר את אמא שלו דרך הגיהנום הזה שוב...

אני ממשיכה לחיות באבל מתמיד, כי בעולם הזה הפסדתי אותו, אבל
בעולם מקביל, אפילו ביותר מאחד, הצלתי אותו, ואהבתי אותו בעודו
בחיים, ואני ממשיכה לחיות על הזכרונות האלו, שלי אף פעם לא
יהיו...


נכתב כחלק ממחזה חדש...