אני יושבת פה בחדר מלא אנשים ובחיים לא הרגשתי לבד יותר.
מבחוץ הכל נשמע בסדר, צחוקים וקטעים, מבפנים אני אוזרת כל כוח
אפשרי בכדי להחזיק את הדמעות בפנים.
אנשים קרים בעלי דם כחול ולב מאבן שכל מה שאכפת להם זה
מהחצ'קון החדש שגדל להם על התחת - זו ההגדרה המדויקת לאנשי
הקורס שלי.
מדי פעם מבטים מופנים אלי "כאילו ברחמים" אך זה ישר עובר כשהם
נזכרים בעצמם שוב.
לפעמים אני חושבת שהכל אבוד, שאני לא אחזיק כאן מעמד - רחוק
ממך, ביחד איתם.
שאני אף פעם לא ארגיש באמת שייכת.
אני חושבת שאני רשמית נשברת ברגעים אלו ממש, אך גם עכשיו אני
יודעת שמחר אני אקום ליום חדש בו אני לא הולכת לוותר, כי זה כל
מה שנשאר לי - הקורס ואתה.