היא ישנה לידך במיטה. ערומה. מתכסה בשמיכה שלך, שמה את הראש על
הכרית שלך, שכל כך נוחה לך שלא היית מחליף בחיים, לא משנה כמה
פעמים אמא שלך תציע לך לקנות כרית חדשה, כי זאת כבר מתפוררת
לגמרי. אתה שוכב לידה, ומקשיב לה נושמת. החזה שלה עולה ויורד,
ואתה בעדינות שלא אופיינית לך, תלטף את השדיים שלה, ותחשוב שיש
לך מזל, ולא רק לאותו רגע.
אתה תחשוב על מה יקרה שהיא תקום. לא בדיוק באותו רגע, אלא
כשהיא תלך הביתה. האם היא תתקשר שוב? האם היא תרצה שהסצנה
הזאת, אותה סצנה שבה אתה באמת מאושר, תחזור שוב?
אתה תחשוב טוב ותעבור למשא ומתן מהיר עם הלב שלך. אתה תבדוק מה
אתה מרגיש כלפיה. המוח שלך עוד יגיד לך "עזוב שטויות, היא
חוזרת עוד שבוע לאירופה, ולא תראה אותה לעולם". המוח שלך
תמיד צודק, אבל קשה לך לקבל את האמת. אתה אחד מאלה שתמיד יעשו
ההיפך ממה שאומרים להם, במיוחד אם אתה יודע שזאת טעות. אז לאחר
דיון מעמיק עם השילוש הקדוש, המוח הלב והזין, אתה מחליט שהיא
לא סתם סטוץ בשבילך. היא לא אחת מאלה שרק רצית לראות ערומה.
היא מיוחדת. היא צוחקת מהבדיחות שלך, חושבת שאתה יפה, מתחמקת
באלגנטיות משאלות קשות ומחייבות שאתה שואל אותה, ובכלל, פשוט
טוב לך איתה. אתה תוהה מה תגיד לה כשהיא תקום. אתה שואל את
עצמך אם תגיד לה שאתה אוהב אותה. למעשה אתה לא מכיר אותה מספיק
בשביל לאהוב אותה, וחוץ מזה, אי שם במגירה פנימית בראש תייקת
לך את המידע החשוב, שאתה תמיד נפגע כשאתה אומר שאתה אוהב.
החלטת לא להגיד לה שום דבר מלבד זה שטוב לך. היא קמה. אתה מנשק
אותה לפני צחצוח השיניים של הבוקר. ככה אתם שניכם הכי טבעי
שיכול להיות. הכי אינטימיים. היא מחזירה לך נשיקה ופיהוק,
ותוהה מה השעה. אתה מחייך אליה ואומר לה שטוב לך ונהנית. היא
ממלמלת משהו. אתה לא מבין מה היא אמרה, אבל הלב שלך מתחיל
לצבוט. משום מה אתה חושב על הרע מכל. היא לא זוכרת מה היא
מלמלה. אתה שותק, ומסיע אותה הביתה בשתיקה, ומקווה שהסצנה הזאת
תחזור שוב. אולי מחר תעשה את הטעות ותגיד לה משהו. לא שאתה
אוהב, לא שאתה מחבב, לא שטוב לך איתה, אלא שאתה רוצה אותה ברגע
ההוא כנראה שהיא תלך, ואתה באמת לא תראה אותה שוב לעולם.