בגיל 25, אתה חושב על זה שעברת כבר רבע מהחיים.
לפעמים זה כבר שליש, לפעמים זה חצי, לפעמים יותר.
תלוי אילו קלפים קיבלת במשחק עם אלוהים והטבע.

בגיל 25, אתה חושב על מה שהשגת עד עכשיו בחיים שלך.
אתה לא נשוי, אין לך משפחה, דירה, תואר, אוטו,
אתה בקושי מרוויח כסף לשכר דירה, ואתה עדיין מהווה נטל על
אחרים.
 
בגיל 25, אתה עדיין לא יודע מה תרצה לעשות כשתהיה גדול.
אתה לא יודע לאן החיים יכוונו אותך,
והאם תסיים כמו אבא שלך, עובד תשע'ד'חמש במפעל לא רווחי,
או שתהיה מה שתמיד חלמת עליו.

בגיל 25, כבר אומרים לך לוותר על חלומות הילדות שלך.
אם לא מימשת אותם, כנראה כבר לא תתמש.
ולא משנה כמה חלמת להיות מוזיקאי.
יגידו לך שכבר לא תשיג את זה וכדאי שתתאפס ומהר.

בגיל 25, אתה מבין שהזמן עבר מהר.
מהר מדי בשביל שתספיק להשיג את מה שרצית.
פה ושם יש הצלחות, אבל נשארת עם טעם של עוד.
אתה מרגיש הרגשת החמצה על נעורים מבוזבזים.

בגיל 25, אתה רוצה לדעת ששום דבר לא היה לחינם,
שלהכל היה טעם והייתה סיבה, ולא סתם בזבזת
את הזמן שלך במירוץ טיפשי וחסר סיכוי.

בגיל 25, אתה נכנס לדיכאון,
שאולי אתה כבר מבוגר מדי לצאת ממנו.

אופיר, בן 25.