ריח של חורף עמד באוויר. דממה רווחה על כל חלקי ארץ וחברה
לצינה, שכיסתה כל עדן. העצים הגבוהים שסבבו את השביל הצר פשטו
עליהם לכל עבר, מקמרים גופם בפני המעמסה, לנוכח גילם המופלג.
והוא, כעולל, רוכן אל עבר החלון ומשקיף סביב. חושב לדאבונו, כי
היום לא יוכל לצאת כמו מידי יום ביומו. הרי שגם אם ינסה, אין
בזאת כל טעם, שכן אף לא זוג אחד מצפה לו שם ביום שכזה. הוא
תמיד אמר, שאוצרות אמיתיים לא נגלים אל חוץ תחת קור ועלטה, אלא
נחבאים הם מאלו.
הוא התהלך אט אט אל מיטתו ותוך שהוא עוטה עצמו בכל שמצא סביב,
הכריע כי ייצא מיד עם שחר.
ואכן, עם משחרו של בוקר יצא הוא לדרכו, נכסף ונרגש, בדיוק כפי
שהיה בפעם הראשונה.  
השמש נחה לה במרכז השמיים ושלחה קרניה בכל ישות מזדמנת. האדמה
עודנה היתה לחה מן הליל וטיפות עריריות של גשם בצבצו על העלים,
אשר מטו לנפול מן העץ.
חיוך רחב ונדיב התפשט על פניו והוא החל מעצים צעדיו אל עבר
הרחוב. וככל שקרב, גברו הצלילים המוכרים והנושנים, מפלסים דרכם
היישר אל תוך אוזניו: צפירות המכוניות הנוסעות, צעקות הרוכלים,
גילוגי החולין הרגילים בין העוברים ושבים.
עוד אנחת אושר אחת ופסע אל לב הרחוב.

נעמד ונדם, מביט סביבו, רק שלא ישפיל מבטו לרגע ויחמיץ, אף לא
זוג אחד.
הוא היה כזה מאז שהוא זוכר עצמו. עוד משנות חייו הראשונות אמו
תמיד הייתה אומרת לו שיש בו משהו מיוחד, שונה, שאין לכל
האחרים: היכולת לראות מבעד לבני-אדם, מבעד לעיניים.
היו שם מאות זוגות, מכל סוג: כחולות, ירוקות, גדולות, קטנות,
כאלו שצורתן שקד וכאלו שצורתן ככדור.
ולכל זוג הבעה שונה, רווית מסרים ומחשבות.
הוא התקשה לעמוד בפני פעימות הזמן האצות והקצובות, שתקפו לפתע
כל עובר אורח שנקלע למקום.
אישה צעירה, אשר סחרה הלוך ושוב בחיפושה אחר תחבורה ציבורית
זמינה, אחזה בחוזקה בידו של בנה הקט שחסר כל און, פן יתבולל
בהמולה הסואינה. עיניו סקרו בקפידה כל פרט מסביב וכאילו צמאו,
ביקשו לדעת עוד מראות, עוד קסומות. התום, שנבע מתוך עיניו
הרכות של הילד, קסם לו. הוא הזכיר לו את עצמו בשנותיו הצעירות,
בשנותיו הטובות ביותר.
על הספסל שלצידם נחה קשישה גולמנית, רבת שנים. עיניה התשושות
כוסו בעורה הגילדני המקומט, וניכרה בהן חוכמתה וצבר מטען חייה
הארוכים.
עוד היטיב לחטוף מבט בהול בגבר אלמוני, שחלף על פניו בצעדיו
המואצים, טרם גלתה לו.  ככל הנראה, היה זה איש עסקים בסביבות
שנות הארבעים שלו. "עוד אדם ששעונו מכתיב חייו", חשב לעצמו
בהשתקעו בחמלה.  
עיניו של האיש היו סאובות בגיותנות ובתאוות הכסף ההרסנית. אחד
מאותן בריות, שענוותן אזלה להן.

ובאותו הרגע, מתוך כל ההמון, זהרה בהילתה ילדה קטנה, סובבת
לבדה. ליבו נדם למראה עיניה האדומות והנפוחות. טרם השתהה רגע
אחד ומיד פילס דרכו אליה, גחן מטה עד שהתאפס פער הגבהים בין
השניים וחייך אליה, עיניו מול עיניה הכלות. הוא שאל אותה לשמה
וזו שתקה, וכשם שהתארכה שתיקתה, כך גברו זעקות עיניה
השבריריות. דמעה זלגה על לחייה והוא הוצף בצער כה רב, שגופו
היה קטן מכדי להכיל.
     
לפתע, התעורר במיטתו, נסער מן החלום אשר זה עתה פקד אותו.
ובעודנו מנסה לעכל את כל אשר נחווה עליו, קם לאיטו, הושיט ידו
הצידה לגשש אחר מקל הנחייה שלו. כשמצא אותו, הגיע בעזרתו לקרבת
פתח הבית, הניח על עצמו בגדיו, ויצא הוא לדרכו.