התפיסה המקובלת גורסת, כי חיי הרוב הם חיי חומרנות ובינוניות.
וכי אלה שבוחרים בחיי רוחניות, קוראים תגר על חיי האמצע
החומרניים של הרוב. כאמירה כללית זו אמירה נכונה, השאלה היא
מהו הגיבוי לאמירה זו. דהיינו, עד כמה אלה שבוחרים בדרך הרוח -
ראשית עושים זאת מתוך שאיפה רוחנית אמיתית ושנית, עד כמה
הבחירה עושה את חייהם לחיי רוח גם ברמת המהות. ואכן השאלה שמסה
זו מציגה היא האם זו רוחניות מהותית, או רוחניות שהיא כמו לבוש
שאדם עוטה על עצמו?
הרוחניים גם רגילים לחשוב כי הבורגניים והזעיר בורגניים (מעמד
בינוני) מסרבים לחיות עם האמת של עצמם וכי הם חיים בהדחקה
פנימית ובלבישת מסכות - חיצונית. מסה זו באה לבדוק, מה מצב
ההדחקה וההתחזות אצל ה'סו קולד' - רוחניים.
האם הרוחניות שאנו מכירים כיום היא  רוחניות שהיא באמת
אלטרנטיבה לבורגנות הבינונית והחומרנית של אמצע הדרך? רוחניות
שקוראת תגר על המהות של חיי האמצע של 'הזע ועבוד, אכול ושתה -
כי זה החיים'.?
ובכן, מה שחשוב זה לא מה אנשים אומרים שחשוב להם, גם לא מה הם
עושים לגבי מה שהם אומרים שחשוב להם, אלא מה מצב התודעה שלהם
ביחס למה שהם אומרים שחשוב להם. ומצב תודעה, בא לביטוי בדרך
בה הם קולטים את המציאות, הסיפור הפנימי שהם מספרים לעצמם על
החיים. הפילוסופיה שלהם לגבי מה שקורה. כי בעולם התודעה - אין
הבדל משמעותי, או בעצם אין כל הבדל - בין הרוחניות, המיסטיקה,
תנועות העידן החדש, ובין: הכלכלה, הפוליטיקה והחינוך של ההמון
השקט מחוק הפרצוף. כי כשלוקחים את מיליוני שוחרי הרוחניות
למיניהם; הצעירים שנוסעים למזרח הרחוק, חברי כת המוניס, חברי
הריינבאו, חסידי אושו, מתרגלי יוגה ומדיטציה, מתקשרים, הילרים,
אנתרופוסופים, מיישמי פנג שואי  וכו', ונקלף מעליהם את הפוזה,
האופנה, ה-wishfull thinking השכנוע העצמי וכו' - נמצא מצב נפש
ותודעה של זעיר בורגני שכל שהוא רוצה זה את פיסת האושר הקטנה
שלו. רק שעכשיו קוראים לזה רוחניות והסיסמאות ודרכי הגישה הן
אחרות. עכשיו הן אהבה, שלוה פנימית, קבלה עצמית וכו'.
זו אותה הגברת כשמעליה אדרת הרוחניות. במהות אין הבדל גדול בין
הרוחניים לבין אלה שעליהם הם קוראים תיגר. שניהם חיים למען
הפחת את תחושת הדיסונאנס עם המציאות האמיתית. רק שהרוחניים
בטוחים שהם בדרך להארה ולא בדרך לשים עוד מסך ביניהם ובין מה
שקורה באמת בעולם התודעה שלהם. חלק מן המתודות הרוחניות
המודרניות עוסק בעיקר בנסיון לשכנוע עצמי ולא בעבודה אמיתית.
למשל; ברוחניות העידן חדש מסתובבות אמונות ותובונות שגורסות
שצריך להאמין בטוב ולהיות אופטימי וכו'. הגישות החיוביות
ומלאות האור הללו, בעצם עוסקות בהדחקה של המציאות האמיתית והלא
נעימה, לטאטא החוצה את הצער, הפחד, הכאב, חוסר הצדק. ואם
בתרבות הרגילה קיימת הדחקה, הרי שבתרבות העידן החדש - ההדחקה
ושטיפת המוח העצמית - חזקות הרבה יותר. (שם אין מקום לגישות
ושאלות שלא מתאימות לנתיב המרכזי של הדרך הרוחנית המסויימת.
כדי להשתייך לדרך רוחנית מסויימת - אתה צריך להיות חסיד שלה).

אלה, גם אלה -  מוליכים עצמם ואחרים שולל, בכדי ל'קנות'
ו'למכור' תמונת עולם שתתאים לצורך המיידי - באושר. ההמונים
עושים זאת על ידי שכנוע עצמי שהקידמה המדעית, ההשכלה, הרווחה
ושינוי שיטת הממשל - יעשו זאת. וחסידי העידן החדש בוחרים
בשיטות של הדמיה, יוגה, קבוצות מודעות, מנטרות, פיזור אהבה לכל
עבר - אך זו אותה הגברת, אותו צורך לצבוע מעל תמונת המציאות -
משהו שמשדר שאנו בדרך הנכונה, וכי סך הכל הכל בסדר. גם הסופר
מרקט של העידן החדש מצד אחד, וגם המערך הנורמטיבי-ממסדי של
אמצע הדרך מצד שני - לוקים בעיוורון קשה. שהרי מה שקורה מסביב
להם לא תואם לתמונת העולם שהלבישו מעל התודעה שלהם; מסביבם
(השכנים והידידים) ממשיכים ללקות במחלות קשות, חיים חיים קשים,
נעדרי הגשמה עצמית, והם עצמם חיים בבלבול, נסחפים עם החיים,
ולא בונים אותם, בורחים ממפגש עם מה שבאמת חי בפנים.
גם אלה וגם אלה חיים בחוסר אותנטיות; בורחים מעימות פנימי,
ממפגש עם הדחקות, לא רוצים שיווצר אצלם - שבר פנימי. מנסים בכל
כוחם למנוע בעד מה שהם קולטים כ'כוחות האופל הפנימיים', לצאת
ולטרוף את הכל. מבחינה זו, (של הימנעות מקונפליקט פנימי בכל
מחיר), אין הבדל משמעותי בין השניים, שניהם מנסים לצבוע מעל
המערך הקיים מציאות שתביא את האושר הנכסף. שניהם נמנעים ממפגש
עם אמת פנימית לא נעימה ומודחקת. שניהם רוצים להאמין כי עכשיו
הכל יהיה בסדר. אך בשניהם - המבוכה, היאוש, חוסר האונים
והעבדות לחולשות עצמיות - נותרות בעינן.
דמיון בולט נוסף הוא חוסר הסובלנות של שתי הגישות לחריגים
ולאנשים שמשמיעים דברי כפירה בתורה השלטת. למשל, להגיד לחסידי
זרם מתוך העידן החדש דברים בשבח העצבות, או לקבל את החיים
כמשהו דטרמיניסטי או פאטליסטי, או להגיד שהמוות זה סוף החיים
- מתקבלות באותה חוסר הבנה ובאותה סטיגמה, שמקבלת התרבות
המרכזית - כשאומרים כי החינוך לא מועיל בכלום, שהרי הרוב זה
גנטיקה, וכי המדע רק צובע ייפוי טכנולוגי מעל המהות של חיי
האדם וכי ברמת המהות כלום לא השתנה בחיי אדם במאות השנים
האחרונות, ואם כבר אז רק הורע.
אצל שניהם, החיים הם לא סינרגיה של הטוב והרע אלא ניפוי של
הרע אל מחוץ לגדר וקידוש של מה שנחשב חיובי). בשתי הגישות
מעדיפים את אלה שמסתגלים לנורמות של הרוב על פני אינווידואלים
בעלי ראייה ייחודית ועמוקה. יחיד שכזה  לא מתקבל כמישהו שיכול
לראות דברים יותר טוב בגלל שהוא לא מעורב, אלא כמקולל, אדם
מפחיד שקורא תגר על המוסכמות הקונפורמיות.
וכך, בדרכו, העידן החדש הוא קונפורמי, זעיר בורגני וצר אופקים
כמו ההורים שבהם הוא אמור למרוד, רק שהתלבושת שלו היא כשל
מורד.
בשתי הדרכים (הרוחניות של העידן החדש, והבורגנות הקיימת) -
מאמינים כי אין גורל קבוע מראש וכי הכל תלוי רק בך. בשני
המגזרים רוצים להאמין שעל ידי לימוד, תרגול, השכלה וכו' - אפשר
ורצוי לשנות. בשתי הגישות מאמינים ביכולת של היחיד לשנות עצמו.
(רעיון השינוי העצמי עוזר לחברי שני המגזרים להאמין שהם בדרך
לאושר (הרוחני או הגשמי) והם צריכים אך לתרגל ולהאמין.
לשון אחר, בשניהם קיימת אמונה כי השילוב של מכאניקה וטכנולוגיה
מצד אחד - והצרכנות של שיטות, ידע ודרכים להארה ואושר - מצד
שני, הם שיביאו למטרה הנכספת.
וכך המרחק בין הוליווד שבלוס אנג'לס לפונה שבהודו הוא קטן הרבה
יותר ממה שניתן לשער, שניהם אומרים שאם אך ניקח שליטה ונפעיל
את השכל - נצליח להביא דברים למסלול הנכון, בהוליווד זה להתחתן
עם מי שבאמת רוצים, ובפונה זה לחיות בנירוונה מתמדת. בתל אביב
- זה לעבוד קשה ולרכוש השכלה נכונה וגבוהה - בפונה זה אותו
הדבר רק במישור הרוחני.
ושתיהן מכחישות דברים שחיים בפנים, בתוך בני האדם, תשוקות,
פחדים, כעס, תאווה, קנאה, יאוש, חשש אימה חרדה. וכו'. אך
מסלולי הבריחה שלהם שונים; בבורגנות זה עבודה קשה, בילויים,
משפחה, סקס, ספרים, מדע וכו'. ומסלול הבריחה של הרוחניות
הבורגנית הוא אל פסגות הרוח הצוננות, שם קיימות יישויות
חוצניות המתקשרות ומעודדות, מספרות על גלגולים קודמים ועל
ייעוד מבטיח, על כוח הרוח לנצח את היאוש, החידלון והמוות.
הרוחניות עבורם היא סיפור אגדות שתמיד נגמר במלים: "ומאז הם
חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". ילדים מקיצים יום אחד
ומגלים שאף מילה לא נכונה במשפט הזה, אך הבורחים אל הרוח -
מאמינים יותר ויותר במשפט הזה.

אז היכן מצויה הרוחניות ברמת המהות?
מה אם כך היא רוחניות לא כוזבת?
ובכן מעניין כי העולם הזה הוא הפוך לחלוטין; היכן שאמור להיות
פילוס דרך אמיתי כלפי המציאות הרוחנית והחויה שלה בצורה
אותנטית -  מצויה דווקא התיזה שנגדה יוצאים (ועודביתר שאת).
ואילו המציאות הרוחנית האמיתית  מצויה דווקא בתוך התרבות
הקיימת, רק שהיא מפוזרת וצריך לדלות ולאחד אותה לכלל מקשה
אחת.
ובכן אליה לא בורחים, היא טמונה מתחת למה שדחקנו אל תוך תוכנו,
וצריך לחפור אותה עמוק מתחת.
האמת הרוחנית אינה מצויה מחוץ לקיום הבורגני המצוי, אלא
בתוכו, מתחתיו, כמו עיר עתיקה שקבורה תחת שכבות עפר שהצטברו.
למשל הפילוסופיה האקזיסטנציאלית, היא פילוס דרך אמיתי אל מה
שקבור תחת מוסכמות של נוחיות, אך האדרת שלו היא של קונצנזוס,
כי מלמדים אותו בנוסח של אמצע הדרך הממסדי, וזה נראה כעוד תורה
מרכזית, ולא היא, כאן זו אנטיתיזה רוחנית אמיתית. אך מסווים
אותו לעוד תורה ממסדית.
או החסידות, שכבר מזמן אינה תורה רוחנית מחיה ומרווה צמאון
רוחני (חוץ מהכתבים החסידיים  כמובן, למשל 'אור גנוז' של
בובר). כיום לחסידים יש  בתי כנסת כמו כולם והם נחשבים בעיני
החילונים כדתיים לכל דבר, ואכן כיום זה די כך, אך במקור,
בכתבים המקוריים, הרוחניות היא חיונית, מקורית ובעלת חשמל זורם
ודינמי.  
ממד רוחני נוסף קיים באמנות, שם זה שדה בור מלא יהלומים ואבני
חן מהממים בכוח ראיית הרוחניות מצד אחד, ובחשיפת האמת אודות
הקיום מצד שני (שניהם לא סותרים כמובן, הם קטבים רחוקים לאותה
מציאות). רק שהממסד אימץ את האמנות לחיקה ובכך חנק את הבשורה
שלו. הממסד מתיחס לאמנות לא ברמת המסר של מה שהיצירה אומרת על
התרבות העכשווית, אלא במין גישה כוללנית ומעורפלת שאומרת, 'לא
משנה איך הבנת את זה, העיקר שזה עשה לך חוויה'.
אך אם בודקים את המסרים של כמה יצירות אמנות, כמו של: קפקא,
דוסטויבסקי, ארתור מילר, סטנרינברג, אדוארד אולבי, ז'אן ז'נה,
יונסקו, בקט, חנוך לוין, פנחס שדה, וגם עגנון ותומס מאן -
ומנסים לחבר את המסרים המהותיים של כולם, מקבלים מסר זועק שאין
שני לו בחדותו. אך זה מטשטש, כי אין חידוד של מה זה אומר על
החיים של כולנו, זה נותר בגדר של איך שלמדנו להתייחס לאמנות;
כמשהו אבסרטקטי וסובייקטיבי, שאמנם מספק חוויה אך אין לראות את
המסר שלו כחד משמעי וכל אחד יכול להבין אותו כמות שהוא. ובמצב
כזה, היצירה כמסר בר משמעות - הולכת לאיבוד, ורק הגישה
הצרכנית, מנצחת, זו שלוקחת את היצירה כמו עוגת גלידה; נהנת?
תמליץ לחברים וחפש עוד דברים שעושים לך טוב. אך המהות של עוגת
הגלידה, היא במה שהיא עושה לדם ולתאים, בערכים התזונתיים שיש
או אין בה, ולא במה שבלוטות הטעם אמרו על העוגה, כי האמת של
העוגה אינה בטעם שלה, אלא במה שטמון בה מבחינת הויטמינים,
המינרלים והערך הקלורי שלה, שם האמת שלה, ולא במפגש עם החיך.
האמנות  וההגות, הן  כיום בית הקברות הגדולים ביותר לאמת אודות
חיינו. בעוד שמה שנחשב למחצבים חשובים לאבנים יקרות: ריפוי
אלטרנטיבי, רוחניות, דת וכו' - אינם אלא בתי חרושת לקוסמטיקה;
בתוך תוכם אין הרבה, אך הם נותנים הרגשה טובה, ומראית עין
אטרקטיבית יותר.

עד כאן לגבי האמת הרוחנית כממצא ארכאולוגי. אך ברמה המעשית
היכן פוגשים אותה בחיים ולא רק בספרים ומחזות? ובכן היא בעיקר
קיימת בבני אדם. אך לא בני אדם שיושבים בחלון ראווה. לא בצמתי
מככזיים, ישיבה בצומת אינה יפה לה לרוחניות המהותית. הם בדרך
כלל בשוליים, צריך לחפש אותם הרבה. וכשמוצאים אנשים כאלה
הפגישה עמם היא פחות נעימה וחביבה מאשר עם כאלה המייצגים את
הרוחניות הקיימת. המפגש עמם  מבהיל, כי הם לא באים בנבואות
נחמה, אלא יותר בנבואות זעם.
אך זה לא הדבר היחידי או העיקרי שגורם לרוחני של אמצע הדרך,
לאנשי הרוחניות הבורגנית, חסידי הפופ-מיסטיקה - לפצוח במנוסת
אימים ברגע שהרוחני באמת  פוצח את פיו, זה משהו אחר. הוא מעיר
אותם, גורם להם לחשוב, לבדוק מתחת לעטיפה, ואילו הם כלל לא
ידעו שהם כה משטים בעצמם, שהרוחניות שלהם היא אך עטיפה מסביב
לעטיפה של חיי המציאות השכיחה.
וכאן אולי המפתח להבדל; חיי הבורגנות החומרנית, היא לא משהו
טמא שצריך לברוח ממנו, למשהו אחר (כמו שמטיפים חלק מן התנועות
של העידן החדש, או הדתות הגדולות), להפך, צריך להתמקד בה
ולחפור בה כדי למצוא את הפנימיות האבודה שבתוכה. כי בתוכה טמון
הגלעין החבוי של המציאות האמיתית, ועל כן על השוחר האמיתי אל
הרוחניות להיות צליין שעובר דרך החיים שישנם, בודק אותם, לומד
אותם, ונוסע דרכם את מה שהם קברו עמוק בפנים.
אין מקום לזרוק את התרבות שבתוכה גדלנו, לעזאזל, (כפי שעושים
הרוחניים שנוסעים להודו ומשנים את כל אורח חייהם). כי אורח
החיים הקיים נושא עמו את הקודים בעזרתם נוכל להיכנס פנימה
וללמוד אודות המציאות האמיתית השבויה בתוך המציאות החלופית
שהתרגלנו להתייחס אליה כאל המציאות האמיתית.

הערה: הוצא מתוך הספר; 'מחוץ למסגרת ונגד הזרם' ונערך מחדש.

גבריאל רעם
21.6.2004