על הגבעה הירוקה עמד בית ישן וקטן.
בבית גרה פעם אישה, היא ניפטרה בגיל 70 ואף אחד לא ידע מה קרה
לה, מי היא הייתה, מאיפה היא, היא הייתה זרה לכולם.
אילו רק הקירות יכלו לספר על כל הבכי שלה, על כל השנים שהיא
גרה שם, על כל הטפטים שהיא החליפה.
אילו הכורסאות היו יכוולות לדבר ולספר על כל החתולים ששכבו שמה
והשאירו את שיערם עליהן ,על איך הם הפכו אותן לכאלה מרופטות
וקרועות.
אילו המראה הייתה יכולה לדבר ולספר על כל השנאה העצמית שלה, על
כל הפעמים שהיא נשברה, על ההשתקפות של האישה האומללה.
אילו התמונות השחורות והעקומות היו יכולות לדבר, ולספר על כל
הימים והלילות שהיא הייתה יושבת בוכה ומציירת את העצב בפני
עצמו.
אילו כוסות הוויסקי היו יכולים לדבר ולספר על כל הלילות
הבודדים שבהם היא מילאה את ליבה בשיכרון ושכחה לרגע את חייה.
אילו גלולות ההרדמה היו יכולות לדבר ולספר על איך שהיא שתתה את
כולן ונירדמה בשלווה לתוך המוות.

אילו לאנשים היה איכפת, אילו הם היו רוצים לדבר, אולי היא
עדיין הייתה כאן.