הוא היה פזור סביב פניה, ספק משמש להן מסגרת, ספק מכסה אותן
כליל. היא מעולם לא אספה אותו. הוא היה ההגנה שלה,מה שכיסה
ועטף אותה בחום, דרכה להבדל מהעולם.
כשבכתה,היא היתה מנערת את ראשה כך שהוא יכסה את עיניה, מסתתרת
מאחוריו.
היא טיפחה ואהבה אותו. סרקה אותו במברשת רכה, סלסלה אותו
באצבעותיה.
כל איבר בגופה היה ממוסגר, נסתר, תחת אותה רעמה שחורה סמיכה,
ממלאת את כל החלל שגופה תופס בעולם.
גולש מכתפיים רזות למתניים זעירות, עצמות בולטות, כל כולה
מצונפת בתוך שכבת ההגנה הזאת.

                                   

בכל מקום.
על הכרית שלה. רצועות רצועות, תלתלים שחורים בודדים, נראים
עלובים כל כך, תלושים ממנה.
על הבגדים, על המברשת, בין האצבעות כשניסתה לשחק בו.
זמן מה, ולא נשאר לה אף תלתל.
שום שכבת הגנה, שום חום, אין מסגרת לאותה תמונה לא מוגדרת
שהיא. הבגידה היתה בלתי נתפסת.

                                   

היא הלכה לבד על הכביש החלק הרטוב, הרוח הקפיאה אותה.
טיפות הגשם הוטחו אחת אחת על גלגלתה החשופה, שוטפות את כל כולה
בקור, עושות בה כרצונן.