היא הושיטה לי ידיים, גם היא רוצה קצת יחס, גם היא רוצה אהבה.
והמבט שבין שתי עיניה התמימות אומר לי שיש אלוהים, שיש אלוהים
והוא כל יכול.
והיא חייכה, יש לה חיוך מלא אור ושמחה, יש לה נשמה טהורה,
האישיות שלה עדיין נקייה.
כי אלוהים ברא אותה טובה, הוא נתן לה את הבחירה.
היא נקייה מכל רוע, היא יודעת רק טוב, היא לא יודעת מהו כאב,
היא לא שונאת, היא לא מכאיבה, היא לא מתנקמת, היא לא עושה רע.
היא נקייה, היא עדיין קטנה.
כולנו היינו קטנים
טהורים
נקיים
אך גדלנו.
גדלנו לתוך הסביבה, ובנו לנו את האישיות לבנה אחר לבנה.
לימדו אותנו רוע, לימדו אותנו כאב, לימדו אותנו שנאה, אכזבה,
קנאה, רצון רע, לימדו אותנו מוות ודמעה
ולימדו אותנו אהבה
כבר לא כל כך טהורים, וכבר אין תמימות בעיניים. החיוך לא תמיד
זוהר ואמיתי, החיוך לפעמים דומע. מבקש מעט רחמים.
האהבה תמיד הייתה טמונה שם. רק צריך לגלות אותה. אך האדם לומד
לשאוף, לרצות, להרוויח ולפעמים הוא צמא לעוד ועוד. לאט לאט
מתחיל לדרוך על אחרים בדרכו, העיקר שישיג את שלו. הוא כבר שכח
מה זה לאהוב.
כולנו נולדנו שווים. וכולנו חלק מאותה אנושות. במקום ללכת יד
ביד ולעזור, רבים מאיתנו שכחו איך לאהוב. שכחו שאני ואתה הם
בעצם אותו אחד.
מסתכלת בידיה הקטנות ומחבקת. היא מחייכת, היא אוהבת. היא לא
יודעת לשנוא. היא יודעת רק לאהוב. ואני חושבת על זה שכולם פעם
היו כאלה קטנים וחמימים. כאלה אוהבים. ואני לא מבינה. אז איך
זה ייתכן?
אז איך זה שעם השנים, השנאה השתלתה על לב רבים, והם לא גילו את
האהבה. והם עשו רק רע, הם אכזבו, הם שנאו, הם הכאיבו, הם הרגו.

הם הרגו את האהבה. מבלי לדעת הרגו את עצמם.
וזה מוזר, כי לאן נעלמה האהבה, שהייתה בהם כה גלויה כשהיו
תינוקות? למה עכשיו הם כבר לא מצליחים למצוא אותה? מה השתנה
בהם כל כך? מי הרעיל את נפשם הנקייה?
באיזה רגע הלכו לאיבוד? שכחו שבחיים יש דברים מלבד רוע, כאב
וחומריות.
שכחו שיש חיוך
שכחו שיש תמימות
שכחו שיש מילים
שכחו שיש חיבוקים
שכחו את עצמם, כשהיו קטנים

מסתכלת עלייה, כה קטנה, נשמה כה נקייה, מחבקת אותה והיא מחבקת
חזרה. חושבת על העתיד, גם היא כמו כולנו, תיאלץ להיפגש עם
הכאב, עם רוע האדם, ואולי גם היא תסתכל על עיניים תמימות של
תינוק, ותשאל איך ייתכן שהתינוק כל כך טהור, איך יכול להיות
שבעולם יש כזאת שנאה. אולי גם היא לא תצליח למצוא תשובה.
מסתכלת עלייה, ומבינה שאלוהים לא אשם בדבר.
הוא מעניק לנו נשמה נקייה.
האדם הוא זה שמרעיל את העולם
האדם הוא זה שמכאיב, כאשר מאבד את התמימות, מכאיב כשהוא מתחיל
לחשוב שהחומריות חשובה יותר מהכול. ולאט לאט שוכח לאהוב.
אלוהים רק נתן לו את זכות הקיום
הוא נתן לו נשמה נקייה
ועם זאת את זכות הבחירה.