כל הבית רועש וגועש לקראת מאורעות היום הקרב. יש לך היום יום
הולדת.
אמא שלי פה, באה לעזור עם ההכנות, היא מסדרת בקצב את בית,
עורכת מפה אדומה חד פעמית על השולחן בחצר, מפזרת צלחות עם
מתוקים, מקפלת מפיות למשולשים באיזה אובססיה מופתית שאני מאחלת
לעצמי שלא ירשתי מבלי לשים לב. המתנות מסודרות בערימה בפינת
החדר ואני יושבת במרפסת מנסה לארגן בראש את מה שעוד מוטל עלי
לעשות לפני שתחזור הבייתה.

אני עולה לחדר שלך ומתחילה לסדר את הטושים הפזורים על הריצפה,
מתאימה את הפקקים אחד לאחד, בידיעה שזה יכול להיות משמעותי אם
אטעה בצבעים, לפעמים אי אפשר לדעת איתך. אני מקפלת את הכותנת,
מריחה את ריח הילדות שעוד דובק בהם כל כך חזק מלילות של שינה
וחלומות של הילד שלי שגדל לאיטו. לאט.

בהתחלה, הייתי קוראת המון, כל מאמר או שיטה שרק נוסתה, מתייעצת
עם רופאים, פסיכולוגים הומאופתים, דולה מידע איפה שרק אפשר.
אחר כך הייתי נשארת ישובה לילות מול המחשב, מחפשת אנשים, נשים,
אמהות. לשמוע על מיקרים דומים, על התקדמויות חדשות, ואולי פשוט
לדעת שאני לא לבד. ניסיתי למצוא את הדרך הנכונה, הכי טובה בה
אוכל להתמודד איתך, ולהיות בשבילך מה שאתה הכי צריך. היום אני
כבר יודעת כי אין שום שיטה או דרך מלבד זו בה אתה בוחר
להוליכני בכל יום, וכל יום הוא לימוד מחדש, שלך ושלי, ששום
רופא או פסיכולוג לא יכול ולא יוכל להבין, כמוני.

אני מסיימת לסדר את המיטה ומתיישבת, נזכרת לאט בלילות שבהם אתה
לא יכול להירדם, כשהבכי שלך הקורע, אולי הכי קורע שבכי יכול
להיות, משאיר אותי ערה כל הלילה. אני יכולה לנסות הכל אך ללא
הועיל, אני חושבת כי אין דבר נורא מזה - שאנני יודעת למה אתה
בוכה. אל מי? אל מה? רק תגיד ילדי, רק תסביר...
אך הבכי נעלם רק כשענייך האדומות ופיך היבש נכנעים לשינה.

השעה כבר שתיים ורבע ועוד חמש דקות אתה אמור להופיע בדלת, הנהג
של הגן נותן את הציפצוף המוכר, הידוע - אתה בבית. אמא שלי רצה
אל פתח הבית ותופסת אותך בין זרועותיה, היא מנשקת ומחבקת כמו
שסבתא אמיתית הייתה עושה לנכדה. אתה מחייך אליה צוחק בצווחה
וממשיך בקפיצות לתוך הבית. אני צופה במתרחש מהחלון בקומה
השנייה ואושר מציף אותי. אני מרגישה שאתה יודע. אתה יודע שהיא
פה היום בשבילך.
אני רצה במדרגות ותופסת אותך בתחתיתם, אתה אומר משהו בלחישה,
אני כבר יודעת ורצה למיטבח להוציא מיץ תפוחים מהמקרר ולשים
אותו בבקבוק שאתה הכי אוהב.
יש לנו כבר שפה משלנו, וכל הברה שלך שולחת אותי למסע חיפושים.
אני מסתכלת לתוך ענייך התכולות ושואלת אותך בתוכם. לעיתים אתה
שותק, מסתכל עלי ולא מוציא דבר - נעימות לי הכי השתיקות האלה
בהם אני מאבדת אותך, שוכחת לרגע שיתכן ואתה רוצה לומר דבר מה
אך אינך יודע איך.

אתה לוקח את הבקבוק ואתה מתיישב מול הטלויזיה, אני שמה לך קלטת
שאתה אוהב ושמחה על כך שלא נתתי לך את התרופות בבוקר, אתה במצב
רוח נפלא היום. כל בוקר אני נלחמת מחדש עם ההחלטה הזו, איך אתה
נראה, עצבני? רגוע? אני עוד לא שוכחת את היום בו נתתי לך בטעות
מנה כפולה. הרופא הרגיע אותי שזה בסדר ורק תהיה מנומנם חצי
יום, ובאמת הסתובבת כל הבוקר כמו סהרהורי, נתקע ברהיטים בסלון
והמבט שלך העייף והרדום שואל אותי - מדוע? ואני התביישתי
להודות.

השעה כבר שלוש והאורחים מתחילים להגיע, אתה נהיה קצת חסר מנוחה
אבל שמח וחברותי, השכנים נכנסים עמוסים מתנות, אומרים מזל טוב,
מחבקים ומנשקים אותך בעוד אתה קופץ על קצות אצבעות ומחייך חיוך
כזה שאי אפשר לא לצחוק חזרה.

אני יודעת מה הם אומרים כשאני לא שם, "מסכנה"הם מתלחששים
בינהם, "ועוד כזה ילד יפה, ממש חבל"... הם יושבים בביתי בכסאות
שעליהם אני בוכה בלילות, אוכלים מהצלחות שאתה זורק על הריצפה
ומתנהגים כאילו אין בכך דבר.
השיחה זורמת והם מדברים על כמה אתה מקסים, "כל כך משתפר" הם
אומרים, ואני מחייכת ומסכימה, חוזרת בפעם האלף על מה הרופאים
אומרים, הגננת, הפסיכולוגית והמרפה בעיסוק. "את תראי הוא עוד
יפתיע את כולנו..." ומחייכים אלי בשיניים מלובנות של אנשים
שרוצים להיות יפים אך לא יודעים כיצד.

מאז שיש לי אותך אני רואה אנשים אחרת, אני מבינה היום ללא
מילים את הפנימי ולכן קשה לי יותר להיות בחברת אנשים מבוגרים
שחיים עמוק כל כך בתוך עולם של מילים מוסכמות ומסגרות. לי אין
את הפריווילגיה הזו, אני חייה ללא גבולות, כל יום מחדש הוא מסע
מלא בחויות, אושר שמתחלף בעצב, בילבול שמגיע בסופו של דבר
לתובנה חדשה. אני יודעת שכל יום הוא מתנה ואת החיים אני חייה
לפי הקצב שעולם מכתיב ולא מנסה להתיש את עצמי בחוקיות של
החברה. ואולי בגלל זה אני מוצאת את עצמי באופן קבוע מהנהנת
לדבריהם בחוסר עניין בעוד עיני תרות אחרייך לראות מה אתה
עושה.

לפתע אני שומעת שירה ואמא שלי נכנסת עם העוגה בידיה ועל העוגה
דולקים שמונה נרות, אני אוספת את כולם ומביא אותך לשבת על
ברכיי, ביחד אנחנו נושפים על הנרות ואנני מצליחה להסתיר את
הדמעות שזולגות לי מזויות העין, אני חופנת את ראשך המתוק
ומנשקת את פנייך. ברגעים כאלה אני יודעת שלא מסכנה אני,
שנבחרתי על ידי מישהו, משהו, להיות השומרת של הילד הזה, הנשמה
הזו, שטוהר ואור יהיו מנת חלקה וחלקי לעד.
אחר כך אנחנו מתפנים לטקס פתיחת המתנות שנהיה קצת מטורף בקצב
בו אתה פותח מתנה מסתכל עליה מניח אותה ופותח את הבאה. לפעמים
זה נראה כאילו אתה מחכה למשהו מסויים שממאן להגיע ועם כל מתנה
אתה מצפה מחדש.

השעון כבר מראה חמש וחצי ואנשים מתחילים לעזוב, אני עוברת עם
שקית זבל גדולה וזורקת לתוכה צלחות חד פעמיות, מרוקנת מאפרות
ואוספת עטיפות של מתנות שפזורות בכל רחבי הבית. אתה יושב על
הספה מול הטלויזיה וענייך חצי סגורות, היה לך יום ארוך היום
והתנהגת כל כך יפה שלכמה רגעים שכחתי מהכל, מהקושי, מהכאב,
מהעצב. אני נושאת אותך בזרועותי בעדינות ששמורה רק לאמא
ומשיכבה אותך במיטתך. אני מכסה אותך ולפני שאני סוגרת את האור
אתה מושיט אלי שתי ידיים, אני מתקרבת לאט ומצמידה את חזי אל
גופך, אתה מניח את ידיך על עורפי ומחבק. אני מנשקת את ראשך
בעניים עצומות נשכבת במיטה לידך מלטפת את שיער ראשך ונרדמת.

ובלילה, כמו תמיד, אני חולמת על מלאכים.


מוקדש לרועי אחי הקטן ולאימו


יוני 2004