זה כואב, אח כמה שזה כואב. ככה זה כשמזניחים. ואמא אמרה לו
מזמן שילך לרופא שיניים, כי אם לא, זה רק ילך ויחמיר. ושלא
ידאג לכסף, היא כבר תשיג מאיפשהוא, רק שילך כבר. אך הוא הזניח,
ולכאורה נרגעה השן לזמן מה, והנה התנפח לו כל הצד של הפה וזה
כל כך כואב.

הוא בלע כמה כדורי הרגעה ולפני שיצא אימו ערבבה לו שיקוי מערק,
כמון, זעתר ועוד כמה דברים סודיים, והפצירה בו לשתות את זה; אז
הוא שתה וכבר היה מסודר - בדרכו לרופא השינים, בשעת אחר צהריים
נעימה, יושב באוטובוס והכאב הולך ומתעמעם, כמעט בלתי מורגש,
ותחושה חמימה עוטפת אותו. היה צריך לנסוע את כל הדרך מהדרום
לצפון, כי אמא אמרה שלא ילך לרופא בשכונה - היה לו מוניטין לא
מי יודע כמה - כבר עקר כמה שיניים מיותרות, אז אספה כסף מכל
הבא ליד, חסכה - מי אמר שכל יום חיבים לאכול עוף - ולוותה חלק,
עד שהיה לה הסכום בשביל רופא 'כמו שצריך', אחד שבעלת הבית שהיא
מנקה אצלה המליצה עליו: "יקרן אבל שווה כל שקל!"

המעלית המהירה והשקופה עלתה ביעף במעלה המגדל הצפון תל אביבי,
והנוף הנמשך עד לים עצר את נשימתו. נכנס לחדר ההמתנה ומזכירה
קיבלה אותו, ביקשה שימתין על הספה המרווחת, ומיד חזרה לעיסוקה
מול המחשב. לאחר כמה דקות נכנסה פצינטית נוספת לחדר, וזה קצת
הקל עליו כי עד כה ישב לבד שם, בוהה בקיר שממול. היא התישבה
מולו, נערה בת גילו לערך, ולאחר זמן קצר שלפה ספר מתיקה והחלה
קוראת בו בעיון רב. נטל מהשולחן עיתון נשים והחל מעלעל בו -
דוגמניות לרוב שם, יפות עד כאב. מדי פעם הציץ בנערה שמולו. זנח
את העיתון על השולחן. כדורי ההרגעה ושיקוי הערק נתנו אותותם
ונפשו סחרחרה עליו. היטה ראשו, עצם עיניו לרגע ושקע בנמנום
קל.

שוב מביט בנערה החמודה ששקועה בספר, ומהבעות פניה ניתן להבין
מתי העלילה מצחיקה ומתי מותחת. לבושה בגדים יפים שהולמים אותה,
ספורטיביים כאלו, עם נעלי ספורט יקרות. בדרך לכאן קצת הועם לו,
אך כעת שוב מגיח הכאב ממעורתו. הניח ידו על לחיו, נשען לאחור,
תוך נסיון להקלת הכאב על ידי שינוי תנוחה, הזזת הרגלים, אולם
ללא הועיל. מדי פעם מסיתה היא מבט מהספר לכיוונו, מבחינה שהוא
כואב, משגרת חצי מבט של רחמים וחוזרת לספר. והוא בעינים חצי
פקוחות גומא מלוא המבט -  את שערה הבהיר הגולש לכתפים העדינות,
את עור פניה החלק ואת עיניה המביטות נכוחה. וזה כואב, אח כמה
שזה כואב. והכאב הלך וגבר וכבר חש את ליבו הולם בלחיו כרעם
המתגבר. הוא נאנח יותר ויותר. איך שהיא מעבירה את הדפים... דף
אחר דף - אוחזת יפה את הקצה באצבעותיה העדינות, נעזרת
בציפורניה המטופחות, ומעבירה את הדף לאט ואלגנטי.

עצם עיניו מרוב כאב, ונזכר איך שטייל עם אמא בקניון היפה,
ופתאום הבחין בנערה ההולכת זקופה במרכז הקניון; והוא בולע
במבטו - איך שצועדת ברכות, כאילו מרחפת, עם הנעלים היפות,
המכנסים הקצרות והרגלים... אך אמא משכה בידו: "עזוב, זה לא
בשבילך!" אוחז לחיו ונאנח: אח, אח... מציץ בה ומבחין איך
שמחפשת בתיקה, לאחר מוציאה את הסלולרי, מחיגת יפה, מדברת עם
מישהו, לא צועקת, הכל יפה אצלה, כל מחווה כל תנועה, לאחר
מחזירה הסלולרי לתיקה, סוגרת יפה, וחוזרת לספר. וזה כואב, אח
כמה שזה כואב, עד שאנחותיו גברו ושוב אחז את לחיו. והיא נעורה
מספרה, הססה לרגע, אך משראתה שהנער מולה חיוור כסיד ובמצוקה
גדולה ניגשה ושאלה מה קורה. הוא רק המהם וסימן בידו הפנויה
שתתרחק. והיא מתעקשת, מנסה להזיז את ידו מלחיו, בכדי לראות מה
הבעיה, אך בנוגעה בו - אצבעותיה כמדקרות שפולחות את גופו, והוא
נרתע ממנה כמנקישת נחש, למרות שידע כי ענוג מגע עורה, כליטוף
עלה התלתן מוצף הטל בבוקר קיצי; ושוב סימן לה להתרחק. וזה
כואב, אח כמה שזה כואב. אז הנערה פנתה למזכירה, שעד כה נראתה
אדישה למדי, בבקשה שהרופא יראה אותו כמקרה חירום, אולם
המזכירה, מצוידת בהרבה נחת רוח, השיבה שהוא הבא בתור והרופא
כרגע באמצע טיפול, ובכלל סיכמה: "את מצחיקה את... את לא יודעת
מי בא לרופא שיניים? מי שכואבות לו השיניים... אז מה את כזאת
מופתעת, אה?!"

הגיע תורו. הרופא בדק ולאחר שאל האם רוצה שינסה להציל את השן,
למרות שנראה שכבר המצב חמור והסיכויים לא גבוהים, או לעקור.
הוא ענה בהחלטיות: "לעקור מהשורש, וזיהו!"

הסתיים הטיפול, יצא מהרופא, שילם למזכירה, ועבר בחדר ההמתנה;
הנערה הצפונית פסקה מקריאתה, מביטה בו כדואגת לשלומו; חלף על
פניה לכיוון דלת היציאה, הלך ישר מבלי הבט לצדדיו; היא קראה לו
ושאלה לשלומו, אך הוא לא הביט הימנו, והמשיך ישר, מבקיע דרכו
בחומה בלתי נראית.