שוב אתה עולה אלי. בין לילה ליום, ככה כבר קרוב לשנה.
גם כשאינך- לא מפסיק למשוך אותי למטה.
אני דפקתי על הקירות, שרטתי את הזכרונות המכוערים, שהשארת לי
בחדר.
צרחתי מכאב. בכיתי מבדידות. הזעתי שנאה, כי ידעתי שאף אחד לא
פה כי הוא רוצה להיות. יש לי חוש לצביעות וכולם פה מאופרים
בשכבות כבדות של נחמדות והזדהות. כולם. חוץ ממך.
אתה בכלל לא פה.

נלקח לי סבא, הסבא הכי מדהים בעולם. מהיום שחלה, שישה חודשים
נשאתי אותו על ידיי.
הוא נשאני 15 שנים. סבא שלי, אני עוד בוכה לך ולא אפסיק
לעולם.
סבא מדהים שלי, חזרתי ואמרתי לך שוב ושוב: אסור לך לישון כל-כך
הרבה.
הזהרתי אותך שקר שם למטה. אין שם שמיכות פוך וגם לא אישה קסומה
כמו סבתא שלי, שתכסה אותך. עכשיו היא חיה בסיוט מתמשך וזה שורף
לי שקעים על העור לראות עיניים זקנות בבכי מתמיד. היא אהבה
אותך אמיתי.


עוד כמה ימים יהיו אלה ימי החצי שנה ללכתך. עוד כמה ימים שוב
יהיו אלה ימים מזוויעים עבורי כמו כל דקה שחלפה מאותו יום, שבו
הפסקת לנשום את האויר שהענקתי לך. לקחת חלק ממני, לקחת אותי
איתך.
ואני לא הספקתי לספר לך שאני אוהבת אותך עד הכוכבים הנוצצים.
ואני לא הספקתי, שתכיר את יריב.
ואני לא הספקתי, שתנשק אותי במצח בפעם האחרונה.

ועכשיו מגיעה אליך לנקות את לך את המצבה ויוצאת משם בהרגשה
שהאכלתי אותך נוזלים בכפית כמו בימיך האחרונים, כמו באתם ימים,
שבהם כעסת להיות תלוי.
גם את הסוודר שלך קיבלתי מסבתוש. מצאתי עליו שערות לבנות, שהיו
שלך.
השיער שלך חי אצלי והנאיביות שלי מתה אצלך. החלפות שכאלה.

וגם ההוא לא היה להחזיק אותי, כשכרעתי על ברכיי לצעוק לך לתוך
הבור שחפרו לך, שאני אוהבת אותך הכי בעולם. גם ההוא לא היה שם
להעמיד מעליי מטריה, שלא ארטב כמו שנרטבתי. גם הוא לא ישב על
ידי, כשהשתעלתי דם וחום גופי רק עלה ועלה.
בלב קיפאון. שניהם עזבו אותי לבד.

ככה זה, כשמאבדים את האהבות הכי גדולות בעולם.
ככה זה, כשאהבה אחת משליכה אותי על הריצפה בברוטליות והשניה
מביטה אליי בתחנוניי, שותקת דממה נוראית, דורכת עליי וממשיכה
ללכת.
שלד מרוסק, לב פרוץ ונשמה של ילדה עם חלומות.

(נכתב על השנה האחרונה, במהלכה שתי אהבות גדולות באמת, בגידה
אחת באמון, תמימות שהלכה, ניסיונות לאיחוי הלב וילד אחד שלעולם
לא אוכל לסלוח לו)

התייבשו הדמעות.
סבא, גם מלמעלה אתה מסתכל עליי ושומר עליי, נכון?
שוב שתיקה.
אני בוחרת להאמין שכן.