מזה זמן רב, מאז שאיבדתי את האמון בה,לא טרחתי להגיד לה כמה
אני שונאת אותה על מה שהיא עושה לי.
זה נראה לי מיותר לשכנע ילדות עשירות בחטאיהן. היא בטח יודעת
זאת לבד.

לא הרבה אני זוכרת מאותו לילה. רק שבאתי אליו רעבה נורא ולמרות
זאת היה בי רצון עז להקיא.
את זה הוא לא יודע, ולא יידע לעד. על המיטה שלו הנשמנו אהבה
מדממת, שנינו כמו פעם והוא בחן אותי מקרוב ואני הרגשתי כאילו
הוא מחטט לי בנשמה. יד גדולה על הרגל שלי, מלטפת כאילו שקטו
החרטות מאתמול.
אנחנו נושמים אותן הבטחות, ילד קוסם.

ההסכמה בשתיקה, ארוכה-קצרה מספיק עד שהוא יוצא בקמפיין תעמולה
מן העבר. ואני שעוד מאמינה שחסידות מביאות ילדים לעולם, ממששת
את מילותיו, נשענת על הנחות לא מוכחות וצועדת עוד צעד. מימין
ומשמאל מציאות טובענית, והוא מציע לי את ידו. אני לא מסרבת.


היא אף פעם לא חיבבה אותו במיוחד או התכוונה באמת כשאמרה, שהיא
אך ורק מבקשת בטובתי.
לה יש אבא עשיר. לי יש רצון לחיות. לה יש תסביך. לי היתה
נאיביות מלטפת. בה יש את הפחד להיות מאושרת. בי לא.
אני אהבתי אותו.
היא קונה אהבות. היא מוכרת אותי.
מונופול חיי.

אחרי יומיים הוכיתי בתדהמה, כשהבנתי שה"אנחנו" שלי ושל הקוסם
נרצח בידי מתנקש עוד מזמן.
אחרי חודש סיפרתי לה בדיוק מה אני חושבת עליה ועל האהבה מהתחת,
שהיא מתיימרת לחוש.
אחרי שבועיים בין זרועותיו חיה לה נסיכה אחרת. היו לה תלתלי
זהב.
הלוואי שגם לי היו כאלה.
אחרי חודש בכיתי להם. אלוהים, איך שבכיתי.

והיום היא מטפטפת סביבי רעל קטלני, ואני יודעת על איזה בלאטות
מותר לי לדרוך ועל איזה לא. וממשיכה לחייך לה.
היום הוא והפייה שלו מרפאים אהבה מדממת מסוג אחר, וממשיך לשתוק
לי.
היום אני יודעת, שתלתלי זהב כבר לא באופנה. וטוב שכך.
הלילה אני כותבת, שאני חזקה מהם.
עכשיו רק נותר לי להאמין בזה.