יושב לי בחדר אפוף עשן, עוד לא יודע איך זה יגמר.
לישון לא יכול, וגם לא מסוגל יותר לראות טלויזיה או לצ'וטט
באינטרנט עם טיפוסים משעממים ועצובים שכנראה מצבם עדיף על
שלי.

אני חושב על עברי ומנסה דרכו להבין מה צופן לי העתיד, וכושל
בינתיים למצוא היגיון בחיי.
אמרו חכמים שהגורל נשלט על ידי האדם, או שאלוהים נתן לאדם את
יכולת הבחירה והוא אינו מתערב בהחלטותיו - מאיפה שאני מסתכל
אני לא מצליח להבין איך הגיוני שכל הכח נמצא בידי ואני לא
מצליח לתעל אותו לפעול כרצוני, וכח כדרכו, נהיה מסוכן ולא צפוי
שהוא נאגר בידיו של אחד... מה אם אני אהיה האחד?

מפחד להכאיב, בעיקר בגלל שאני מודע ליכולת שלי לעשות זאת.
החיים קשים יותר שאתה מודע, אני באמת מאמין שהבורות היא
האושר... כל כך קל וטוב יותר לחיות שאתה לא חושב על כלום ולא
מודע להשלכות, זה מעין שיכרות תמידית שאינה מזיקה כי אינך מודע
לה.
למה אני לא יכול למצוא את הדרך להגיע לרמת התודעה הזאת?

ומה יקרה איתי בצבא? ואחריו? לימודי יבטיחו לי חיים טובים? הרי
זה מה שהבטיחו לי כל חיי (אם לא אז מה עשיתי במערכת החינוך 12
שנים יקרות?!), אבל אם הם שיקרו? אני לא ידוע איך זה יגמר.

לפעמים אני חושב שהכל זה מעין משחק של טיפוס קטנוני, סאדיסט
וקנאי שיושב איפהשהו ושולט בנעשה. הוא לא מסוגל לתפוס תפקיד
כחי בעולם הזה ולכן הוא מתעלל בנו להפגת השיעמום והתיסכול.
מעין גישה כזאת של "אם לי לא טוב אז גם להם לא יהיה טוב". לא
פייר הא? אבל אני יכול להבין אותו.

מחפש יציבות, מחפש ביטחון, מחפש את הכפתור הזה של הסטופ, לא
יודע... משהו כדי להאיט את חיים שנראים כמו בורחים לי מהידים -
עפים מהר מדי, ולחשוב שפעם עוד הייתה לי שליטה. או לפחות חשבתי
שהייתה...
כבר לא יודע איפה אני, לאן אני הולך, ואפילו מה אני אעשה
עכשיו...

אני לא יודע איך זה יגמר...