מוקדש למישהוא...
                        "לסתם אחד"

בשלבים סופיים של אותה תקופה
באת והושטת את ידך.
נתת לה את האפשרות העצמית לדבר
לבכות,
לספר.

שאחרי אותה חשיפה
ההחלמה,
גילתה כלפיך אהבה.
לא בשל משהו מיוחד
פשוט כי אתה זה אתה
"סתם אחד".

כנראה שעיניה היו סגורות
ומוחה עם הרבה אשליות
חדרי הלב פתוחים מידי
של אירופאית מתעמלת תמימה.
בכל זאת... אצלה זאת היתה אהבה ראשונה.

עם משהו לא הסכים הגורל,
הקשר נפל
ואת ליבה לרסיסים שבר.

הזמן עובר, כבר עבר.
הרגשה שזה לא נגמר.
הזמן הפיזיקאלי הוא הזמן הריגשי
מרגיש כל כך לא אנושי.

בתקופה לחוצה
מישהי ארגנטינאית ומשמעותית נכנסה
תפסה את מקומה
שניהם... בעיקר הוא, מאחורי גבה.
ליבה של האירופאית קרס
הדיכאון כלפי חוץ פרץ.

אבל
לאחר זמן פיזיקאלי ריגשי
כאחד,
טירוף של פחד ולבד,
הגיעה האירופאית לנקודה,
נקודה של השלמה.

השלמה עם העובדה,
שאינה מגלה כלפי אותו אחד יותר אהבה.
אינה רואה את עצמה אבודה.

ורק רוצה
שהוא והארגנטינאית "האהובה" שלה
לא תרגיש רע לאהוב אתו חזרה.

רוצה שהוא ידע
על ההשלמה.

רוצה שהוא ידע
שבאופן אחר, שעדיין חשוב לה.

רוצה שהוא ידע
שגילוי השנאה שמגלה כלפיו
הוא רק חיבה.
ואינו שנאת שנאה.

אלוהים עשה את מעשיו עם סיבה
והמתעמלת האירופאית לאחר ההשלמה,
מצאה את הספורטאי שלה
(למרות שאינו שחיין...)

לעכשיו,
היא מקווה שאותו "סתם אחד" יחזור להיות חלק,
ככה שלפני שכל אחד ילך לדרכו... נוסיף עוד פרק.

אצלה
כבר יש השלמה.