אולי זה הכל לטובה. אתה יודע. זה שאנחנו כבר לא ביחד.
זה בטח טוב, כי אף פעם לא היית יכול לאהוב אותי כמו שצריך, כמו
שאני צריכה. אתה אף פעם לא הבנת. לא הבנת אותי. אז זה לטובה,
לא?
אז למה אני בוכה בלילות מגעגוע? הראש אומר משהו אחד, וכל השאר
אומר משהו אחר. אני צריכה אותך, כמו סם.
התמכרתי.
ועכשיו אתה כבר לא כאן, אתה גם לא תהיה, נכון? אתה מסתכל עליי
כאילו אני מטומטמת. אתה כבר עברת הלאה, לא היה לך יותר מדי
קשה, הא? ואתה רואה אותי כאן, עומדת מולך, מנסה בכח להסתיר את
הדמעות וזה לא עושה לך כלום. אמרתי לך, אף פעם לא היית יכול
לאהוב אותי כמו שצריך. אף פעם לא כמו שאני צריכה.
אתה עדיין לא מבין. אני רואה את זה בעיניים שלך. מסתכל עליי
בעיניים תמהות.
מה אתה רוצה? מה אתה רוצה שאני אעשה? אתחנן? ארד על הברכים?
תחזור... בבקשה תחזור אליי...
לא. אני לא אחזור לזה, זה לא היה טוב לי בפעם הראשונה, אני לא
צריכה את זה גם עכשיו.
אבל אני כן צריכה.
אני צריכה אותך. עכשיו. לידי שוב. ראש על הכתף שלי. פגיע.
רגיש. בדיוק מה שאני צריכה בשביל להרגיש חזקה, כי אני לא. אני
כל כך חלשה, כל כך חלשה בלעדייך.