בלהט חרב מתהפכת ננעלו בפניו שערי גן-עדן
והוא - נגזר גורלו
לא נכנס לתוכם.
כבול שרשראות בידיו ורגליו, לגופו
סחבה גסה, פצועות כפותיו יחפות
הולך על שברי אבנים וסלע מחודדים
תחת שמי חול חלודה נמוכים כבויים,
מתו שמש ירח כוכבים שמים ים צומח -
רק מדבר מאופק לאופק צחיח חרוץ גיאיות
ומצוקים, וצמאונו שורט נפשו בציפורניו האכזריות
נוטפת טיפות ייסוריה לוהטות
מחפשת בטירוף בתוך נקיקים חופרת
תחת סלעים למצוא ולו טיפת מים
חרבה ;
וחיות טרף שוחרות רעבות רובצות
מסתובבות נוהמות במרחבים האפלים
שם שיני ארס ומבטי ארס מתפתלים
מרשרשים
מרחוק עץ ערום מיובש ומישהו
תלוי בצווארו על חבל קשור לענפיו
והוא שואל את עצמו -
"אותו אדם, זה לא אני ?!"
ממשיך מתפתל שבילו
עובר על קבר פעור ואשה שכובה
בתוכו, פניה מעלה לעבר פתח שמיו -
האם חיה או מתה
יהי עליו לגלות, ואם חיה -
יהיה עליו לרדת קבר להוציאה...?!
להמשיך מסעו יחד עימה?
ובידו חרב פיפיות מתהפכת לוהבת
שלא למד לאוחזה
פוצעת מייסרת אותו חתכים עמוקים
כוויותיה שורפות בשרו
והוא,
לא יודע לאן מוליך אותו שבילו
שותתת נפשו טיפות בוערות נופלות חורכות מדרונותיה
נלחם בכל כוחותיו לא להדרדר לתוך תהום אפילה.
יתכן יבוא המשך...
|
