דיברנו על מחר ומחרתיים, על השישי הקודם ועל השבת שתבוא. על
ספה מרופטת בסלון מיושן, תחת מנורה מימי הצנע, ישבנו היא ואני.
ואת כל השיחות נדמה שכבר עשינו, ועל כל הנושאים שאפשר היה לדבר
כבר דיברנו. אבל משהו בדיבור בינינו היה שונה.
היא לבשה את החולצה שאהבתי פעם, שהיום נראית לי סתמית ופשוטה.
אוסף של פרצופים דהויים בגוונים של חום, עוד אחת מאלה שהיתה
מוצאת בשוק מתחת לבית. בהתחלה כולן היו נראות לה מיוחדות,
שונות, כמעט כמו שרצתה להיות בעצמה. לפעמים אחרי שבוע, לעיתים
רחוקות אפילו באותו היום, היתה זורקת את הבגדים עמוק בתוך
הארון או מתחת למיטה ובוכה שאין לה מה ללבוש.
היא מסתכלת עלי עם העיניים המלאכותיות שלה. אם אנסה ממש חזק
להיזכר, אולי איזכר בפעם אחת, מקסימום פעמיים, שראיתי אותה בלי
העטיפה המצועצעת של פניה. יותר מהבגדים היא אהבה את הקישוטים
הצבעוניים האלה. עם הזמן הפכתי למומחה, הכרתי כל חברה
לפרטי-פרטים, כבר ידעתי מה תשים בלילה ומה בבוקר, דקה אחרי
שתוציא את גופה המיואש מהמיטה.
ואהבתי אותה. פעם, כשעוד היה מלהיב לאהוב, הרגשתי את נפשי
יוצאת אליה, כמו שאמר ביאליק (או שזה היה ב"שיר השירים"?).
הרגשתי שבלעדיה אני ריק, הבית שלי משעמם, אין לי עניין,
ההתרגשות ממני והלאה ושכולי נתון בידיה. ונתתי לה לעשות
כרצונה. בי ובבית. רצה ספה כתומה מ"איקאה"? מיד נסענו, העמסתי
בגפי את כל כובד המשקל, כשהיא מתבוננת בי מזיע, אומרת שסבל זה
סקסי בעיניה מספיק בשביל להעניק לי מסאז' מחלץ עצמות ומרפה
שרירים, כשנגיע. אמרה מילה אחת קטנה, ובלי שתוסיף עוד הגה
היינו ברכב בדרך ליפו ולארוחה, שמעולם לא התחברתי אליה.
היא שמה עלי את ידיה, מלטפת ראש מלא שיער, מחבקת כתפיים שבורות
ומדגדגת את הצוואר המזוקן. אני מחזיר לה בנשיקה חטופה, כמו
שהיינו נותנים לבנות בגן, כשהכל היה תמים ופשוט יותר.
היא מתעקשת לשמוע את קולי, אומרת שבלילה, כשאני קורא מתוך
שינה, אני הכי יפה בעולם. גם אם זה נשמע כמו היום האחרון שלי
במוצב, כשבני ירה לכל עבר כמו אחוז טירוף, ואבי ישב קפוא בתוך
העמדה, לא מגיב למערכת הקשר, שזעקה: "קודקוד, כאן יהלום 3. יש
לי פרחים, יש לי פרחים. למה אף אחד לא מגיע?!."

ואני מדבר אליהם ועליהם כאילו הם עדיין לידי, כאילו אני עדיין
עונד את שני הארונות על כתפיי. כאילו המקוצר שרוע על גבי,
האפוד קורע את בשרי, פניי מלאות גריז מטונף ורגליי משתפות
פעולה למרות הכאב.
והתמונה שחוזרת לי תמיד, אפילו יותר מהפנים הפצועות שלהם, היא
הארונות שלהם על כתפיי.