אין לי כוח יותר לעצמי, מיאוס, קץ הנפש.
גלגל ענק, שירד למטה כל הדרך, ואין לו כוח לעלות.
קריצה מפה, חיוך משם.
אחות קטנה, אהבה גדולה.
שמש חזקה, משחת שיזוף, ים רומנטי ורוח שקטה,
אצילית. נפש גדולה, גוף קטן, מוח עייף, מוות אורב.
לחיים, לילדות, הפחדים, השאיפות. הכל כל כך קטן.
כל כך שברירי.
כמו בדל ריח שעולה באפך ומבשר רעות,
ואתה כה מורגל לשים לבך למתרחש.
בחושי חתול, אתה מזנק ממקומך, משאיר הכל מאחור.
ישן עם עיניים פקוחות, ער ועיניך ישנות.
נפשך רדומה, חושיך חדים. החיים בצל הסתירה,
הסטירה שקיבלת לא פעם.
הצל שתמיד רדפת.
אתה, שתמיד ידעת,
שנועדת.
אבל למה?
ולמה הדרך כה כהה ואפלולית?
כבר קנית את משחת השיזוף, אז אולי תפסיק להסתתר מאחורי צלליות,
סוף כל סוף???
כמו כושי, שמפחד מהשמש, כמו אסקימואי הבורח מן השלג, ירא את
ביתו,
כך אתה, כך חיית, כך תמות.
אין אדם שנולד להיכשל, ואין תינוק שלא זקוק לאהבת אם.
בקש, התרגש, חזור לילדותך, טיפש!
תקן בתוכך את הסדוק, סתום את החורים, מלא את הבאר,
במים. מים חיים. |