זוכר מה קרה,
מתקשה לעכל,
בתוכי,
מים עולים,
בארות מתמלאות.

בין חצץ ופחם,
עץ לימון מיותם,
בצהוב עז-פנים,
פריו מתפקע,
בשמש, כה חם.

נולדתי,
בין שדות לא זרועים,
והמית הגלים,
הרוח שרק לאוזניי,
מנגינות ילדים.

כבר בגרתי,
השנים בי חלפו,
השמש החם מתקרר,
הרוח עוזר,
ומבקש נשיקה מירח חיוור.

אלי עבר חוזרים,
כוכבים רחוקים,
היו ילדים,
כבר חלפו השנים,
והם כה זקנים.

והארץ עקשן,
לא יודע לאן,
את השמש סובב,
כמו רומיאו אוהב.

לאורה מתחמם,
פסיעתה מקדם,
בלי קול,
שותק, אילם.

שקיעתה לו היא לילה,
כוס תרעלה,
לנצח יישן,
עד הבוקר הבא.

גאות בי עלתה,
באוויר ריח נושן,
את כוסי כבר שתיתי,
ועכשיו אישן.