ישבתי על חוף הים מהצד, מביט בהתרחשות שלמה. אנשים צעירים,
צוחקים, שותים. הורמונים עפים באוויר, חזקים מהרוח הקרה, שנשבה
מהים. הרגשתי שונה. איפה אני ואיפה הם. ולמה, למה אני מרגיש
ככה. הייתה שם בחורה אחת, רציתי לגשת אליה. אבל זה לא אני, לא
יהיה לי מה להגיד לה.
היה לי גם סיפור כיסוי, שעזר לי להרגיש פחות מוזר. אני עכשיו
מבצע מחקר, אמרתי לעצמי, מחקר אנתרופולוגי. בודק מה גורם
לאנשים להתנהג כפי שהם מתנהגים. זה היה מעניין. וכשפגשתי עין
חוקרת, אמרתי לעצמי, אתה כאן בתפקיד, הירגע. אני תמיד בתפקיד.

הרגשתי ייאוש. על מי אני עובד, למה אנשים לא רואים בעדי, לא
מרגישים את מה שיש בי.
הסתכלתי אל השמיים, השמיים השחורים. התבוננתי בירח. הירח היה
מלא, וחיוכו נגלה אליי, והמתיק לי סוד. הירח דיבר אליי: "בחור
צעיר, למה אתה כל כך מדוכא, למה צלליות מעטרות את פניך?"
מה קורה פה, חשבתי לעצמי, ולמה אני מרגיש כל כך חלש פתאום.
"ראה," הוא אמר, "התבונן בשמי הלילה, כה כהים הם, ורק אורי
נוגה אליהם. כשאתה מתבונן בי, אתה רואה אותי זורח, מאיר, מחייך
אל השמיים. רק היזכר, שלפני כמה שעות, באור היום, לו היית
מסתכל בשמיים, מביט לכיווני, לא היית רואה דבר."
כן, חשבתי לעצמי. "אתה צודק!", קראתי בקול, "אין לי אלא
להמתין".
כמה ראשים הופנו לכיווני, וחזרו מיד למקומם.

חיוכו בהק אליי בשמי הלילה, חושף שיניים לבנות, ואז הוסיף לי
הירח: "הבט לכיוון אחר, הפנה ראשך ממני והלאה. האם רואה אותי
אתה, מביט אליך משם?"
"לא...", הרהרתי בקול, "אינני רואה אותך משם, אך זה ברור..."
"יפה", אמר, "כאן אני נמצא, ואין אחר ברקיע, שמאיר כמותי. אך
אם תביט לעבר כוכב אחר,
לא תראה אותי שם, וזאת עליך לזכור. מצא את מקומך והמתן, כי בוא
יבוא הרגע, שבו תאיר גם אתה את השמיים, באור של אלף כוכבים".

חיוך כבש את פניי. התבוננתי בבגדיי, ואלפי זהרורים זרחו בהם.
הרגשתי כמו חנהל'ה, חנהל'ה בשנות האלפיים...